"בכל הדמוקרטיות, לרבות בארה"ב, נבחרי הציבור הם אלה שבוחרים שופטים. כמעט אין לזה יוצאי מהכלל, בודדים. אז ארה"ב היא לא דמוקרטיה? ניו זילנד היא לא דמוקרטיה? קנדה היא לא דמוקרטיה?" – כך שאל אתמול ראש הממשלה בנימין נתניהו בהצהרתו לתקשורת. לטענתו, "המשפטן הידוע אלן דרשוביץ אמר שאם הרפורמה תעבור במתכונתה הקודמת, לפני 'הריכוך', אז ישראל לא תהיה דיקטטורה, היא תהיה דומה לניו זילנד, לקנדה ובמידה רבה גם לארה"ב. זה לא קץ הדמוקרטיה, זה חיזוק הדמוקרטיה".

אז זהו, שלא ממש. אמנם אין אף אחד שמטיל ספק בכך שארה"ב, קנדה או ניו זילנד הן דמוקרטיות. אבל בכל אותן מדינות נהוגות שיטות שונות לחלוטין ממה שמונהג בישראל, וכל אחת מהן מכילה גם איזונים ובלמים שונים שמוטלים על כל רשות. הבעיה מתחילה בכך שהרפורמה כיום לוקחת רק חלקים מכל שיטה, ומתעלמת משאר הפורמט – וכשמשלבים את כל האפשרויות יחד, קשה לקרוא לתוצאה "חיזוק הדמוקרטיה".

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

הצהרת נתניהו (מתוך ערוץ כנסת)

בכל אחת משלושת המדינות שצוינו בנאום של נתניהו יש מרכיב כלשהו שמופיע בהצעות לרפורמה המשפטית המקודמת כעת בישראל. אבל אם נתניהו, לוין, רוטמן ושאר חברי הקואליציה באמת היו רוצים שנהיה דמוקרטיה כמו ארה"ב, קנדה או ניו זילנד, הם צריכים להסתכל על כל השיטה הדמוקרטית שלהם, ולא רק על חלק אחד ממנו שנראה להם טוב.

רוצים שנהיה כמו ניו זילנד? זה מה שצריך

בניו זילנד אין ביקורת שיפוטית על החלטות הפרלמנט, כמו שקיים כיום בישראל. אבל מצד שני, מי שאחראי למינוי שופטים הוא נשיא המדינה, ולא חברי הקואליציה כפי שמוצע ברפורמה בחוק שעשוי לעבור כבר בשבוע הבא. אתם רוצים שישראל תהיה דמוקרטיה כמו ניו זילנד? סבבה, אז הוועדה למינוי שופטים צריכה לכלול רק נציגים מלשכת עורכי הדין וגורמי מקצוע ממשרד המשפטים, אשר ימליצו לנשיא הרצוג על רשימה של שופטים – והוא יהיה זה שייבחר מי מהם יתמנה לבית המשפט.

ראש ממשלת ניו זילנד כריס היפקינס (צילום: שאטרסטוק)

ומה לגבי קנדה? נכון, שם קיימת "פסקת התגברות" שמאפשרת לפרלמנט להתגבר על החלטות של בית המשפט. אבל בעוד שההצעה המקודמת אצלנו נועדה לתת למחוקק את ההכרעה הסופית בכל נושא, וברוב שמובטח לכל קואליציה (לפחות לפי ההצעה הנוכחית, למרות טענתו של נתניהו שזה לא יעבור) – בקנדה יש גם חוקה, וקיימים חוקים ברורים מאד לגבי אופן השימוש בפסקת ההתגברות.

כך למשל ניתן להתגבר על פסיקת בתי המשפט רק בחוקים שפוגעים בזכויות מסוימות – אבל חלק מהדברים עדיין יכולים להיפסל בבג"ץ. גם במקרים שבהם הפרלמנט מתגבר על פסיקה של בית המשפט, כל חוק שנכנס לתוקף בדרך זו מתבטל אוטומטית בסוף הקדנציה.

מאז חקיקת פסקת ההתגברות בקנדה הפרלמנט הארצי מעולם לא השתמש בו – אלא רק ראשי המחוזות. אחד המקרים המפורסמים ביותר להפעלת פסקת ההתגברות היה במחוז קוויבק, שם הפרלמנט המקומי קבע בחוק כי עובדי ציבור לא יכולים ללבוש "סממנים דתיים" בעבודה – וכתוצאה, יהודים במדינה לא יכלו לחבוש כיפות בציבור. האם זו הדוגמה שישראל, מדינת היהודים, רוצה ללמוד ממנה?

ראש הממשלה בנימין נתניהו עם ראש ממשלת קנדה ג'סטין טרודו (צילום: עמוס בן גרשום\פלאש 90)

ישראל לא תהיה דומה לארה"ב

גם הטענה לפיה "ישראל תהיה דומה לארה"ב" אם הרפורמה תעבור נכונה רק באופן חלקי ביותר. נכון, בארה"ב הנשיא הוא זה שממנה את שופטי בית המשפט העליון, ונבחרי הציבור בסנאט מאשרים אותו. אבל אי אפשר להסתכל רק על הרשות השופטת – אלא צריך להסתכל גם על שאר הרשויות בארה"ב.

בניגוד לכנסת, בארה"ב הקונגרס מורכב משני בתים – הסנאט ובית הנבחרים, וכל הצעות החוק צריכות לקבל אישור של שניהם. מעבר לזה הנשיא יכול להטיל וטו על כל חוק שמאושר בקונגרס, וגם בית המשפט העליון יכול לפסול חוקים  – ושם אין פסקת התגברות שתאפשר לקונגרס לחוקק אותו מחדש אחרי זה, או מגבלות לגבי איזה הרכב או פורמט יכול לדון בכך כפי שמוצע כיום ברפורמה. גם מרכיב החוקה, שלא קיים בישראל, מהווה אספקט חשוב בשמירה על הזכויות של אזרחים ומיעוטים.

בית המשפט העליון בוושינגטון (צילום: שאטרסטוק)

נתניהו אכן צודק שארה"ב, ניו זילנד, וקנדה הן מדינות דמוקרטיות, וצודק שנבחרי הציבור אצלם הם אלה שממנים את השופטים. אבל כשמשווים את שיטת הממשל בישראל לזו של מדינות אחרות, אי אפשר להשוות רק מרכיב אחד – זה או הכל או כלום.

כיום אין שום מדינה בעולם שגם נותנת לפוליטיקאים שליטה על בחירת השופטים, גם מגבילה את יכולת הביקורת שלהם, וגם מאפשרת לנבחרי הציבור להתגבר על פסיקותיהם. בכל שיטת ממשל יש איזונים שונים, ותמיד יהיה מישהו שיוכל להגיד למנהיגים שהם הגזימו. אם רוצים שישראל תהיה דומה למדינות דמוקרטיות אחרות – אז צריך לעשות זאת עד הסוף.