כספינה המטלטלת במים סוערים, וחושבת להישבר, כך ניתן לדמות את החברה הישראלית בתקופה זו. הקושי של צדדים בחברה לקבל את האחר מקצין. השיח של דמויות ציבוריות הולך ומקצין, נביאי הזעם בחוש הריח מצליחים להריח את הרצח הפוליטי הבא. ההפגנות פושטות את האופי הדמוקרטי שהן אמורות לייצג. אלו מנכסים לעצמם את הדמוקרטיה ואלו באים בשם הדמוקרטיה, אלו שואבים כוחם מהרוב, ואלו מבקשים להנציח את כוחו של המיעוט.

אלו מלח הארץ ואלו אנשים אחרים. אלו מושכים. אלו זועקים על הפיכה משטרית. ואלו שבטנם מתכווצת בקרבם אך לא יפצו פה כדי לא להיות 'מסומן' ושלא יוכתם שמם כ'תומכים'. איך יעץ לי דמות מוכרת 'היה ימני בקלפי ושמאלני בין מערכת בחירות אחת למערכת הבאה'.

וכאן עולה השאלה, האמנם? האמנם קץ הדמוקרטיה? האמנם מצויים אנו כחברה מפני קרע בל יאחה? האמנם בשעת מלחמה יהיו כאלו שישבו בבית ולא יצאו לסייע להגן על הבית? עד כמה אמיתית כנה ושורשית הן קריאות השבר?

הרב אברהם יצחק הכהן, קוק, הראי"ה קוק,  באחד המאמרים ביקש לנגוע בנקודה זו, ביחס למציאות של ימיו וכך הוא פותח וכותב: "בימי הפורים האלה בשעות קשות הללו שיסורים מקיפים וממלאים את כלל ישראל הגוי כולו צרות רבות מבחוץ, ויותר גדולה היא הצרה מפני הצרות הפנימיות שלנו, מפני שנשבת שלום הבית אצלנו, שלום בית ישראל" על אף שהדברים נכתבו לפני כמאה שנה, דומה כאילו הם מכוונים לתקופתינו שלנו. כדי להתמודד עם מצב זה שולח אותנו הראי"ה קוק לפתוח את מגילת אסתר, שהרי מגילת אסתר, וכך שונה לנו התלמוד: "ברוח הקודש נאמרה".

התשובה לתהיות אלו מקופלת בתוך מגילת אסתר, אותה נקרא בחג הפורים. כדי להזכיר את תוכן העלילה בקצרה הרי שמגילת אסתר מגוללת את מזימתו הרעה של המן בין המדתא שהניח תשתית לפתרון הבעיה היהודית בממלכת אחשוורוש, סופה של המגילה שמח כאשר תוכניתו של המן מתהפכת והימים שהיו אמורים להיות ימי עצב הופכים להיות ימי שמחה.

אם נשוב לתוכנית של המן הרי שהצלחת טמונה ביכולתו להגן עליה באופן שזו תתיישב על ליבו של המלך והוא יסמוך ידיו עליה. לצורך כך מציג המן תמונת ראי לאומה הישראלית, וכאשר הוא נדרש לתאר אותה הוא מציגה באופן הבא: "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים בכל מדינות מלכותך ודתיהם שונות מכל עם, ואת דתי המלך אינם עושים, ולמלך אין שווה להניחם".

העם היהודי, שהמן נמנע מלנקוב בשמו, בשלב זה בצורה מפורשת, מאופיין בפירוד. פירוש שבא לידי ביטוי וכך מבין האבן עזרא את הפסוק: "שייפרד איש מעל אחיו" מסביר ר' חיים יוסף דוד אזולאי, החיד"א, מגדולי הרבנים במאה ה-18, שבפירושו למגילת אסתר עמד על מאפייני הפירוד שזיהה המן, וכתב: "מפורד חלק לבם שנאה זה עם זה ולכן גלוי והם בכל מדינות מלכותך". לפי פירוש של החיד"א אותו 'עם אחד' חי בפירוד שמקורו בשנאה פנימית, בוויכוח פנימי. והראי"ה קוק מוסיף וכותב: "כל האומר ששקר בדה המן הרשע באומרו 'ישנו עם אחד מפוזר ומפורד' אינו אלא טועה. באמת מפוזר ומפורד הוא העם האחד".

המציאות של עם מפוזר ומפורד אינה המצאה אלא אכן תמונה כללית שניתן לזהותה בקלות. עם ישראל הוא עם שחי על קונפליקט מתמשך. המחלוקת והפילוג הפנימי הוא אינהרנטי מהאומה הישראלית, אושיותיה מתחילה אצל בני יעקב, המחלוקות הפנימיות בין האחים הן כה קשות עד שבקלות ניתן לוותר על אח אחד, ולמכור את יוסף. זה ממשיך בכך שכל תקופת המדבר מאופיינת במחלוקות פנימיות, וניסח היטב, את המציאות בתקופת המדבר, ר' שלמה יצחקי, שמזהה מקום אחד ויחיד בו כל עם ישראל היה מאוחד, מלבד אותה חניה של בני ישראל במעמד הר סיני, וכך מנסח רש"י את הדברים: "שאר כל החניות [=של בני ישראל במדבר] בתרעומת ובמחלוקת". משם לפילוג הממלכה בעם ישראל, למלכות יהודה ומלכות ישראל. היציאה לגלות, הפילוג על רקע של עדות ספרדים, אשכנזים, ותימנים, ממשיך לישראל הראשונה וישראל השניה. מחלוקות, מחלוקות, מחלוקות. אין לך דבר עניין בהווייה היהודית שלא נמצא בו לפחות שתי דעות שונות ומקוטבות. אין לך פרדוקס גדול יותר מזה שחג החירות הישראלי, חג הפסח, בו היינו מצווים לאכול את קרבן הפסח 'חבורות חבורות' הפך להיות החג שבו רבו המנהגים והאיסורים עד שלא רק שאין חבורות חבורות שמסבות יחד ומקיימות את ליל הסדר, אלא לעיתים בתוך משפחות לא מארחים האחד את השני בגלל מנהגים שונים שכל אחד אימץ לעצמו. המטען הגנטי היהודי מושתת על אבחנות, על דיוקים, על חופש דעות, על חופש ביטוי, על היכולת לזעוק, להלין, לבקר ולחלוק.

פרדוקס זה מתבהר אצל הראי"ה קוק, בקביעתו שמדובר באומה פלאית. וכך הוא לשונו: "באמת מפוזר ומפורד הוא העם האחד, אבל בכל זה עם אחד הוא. ושמא תאמר איך יתכן שיהיו שני הפכים בנושא אחד, עם אחד מצד אחד, ומפוזר ומפורד מצד שני. אל תתמה על החפץ. ישנם פלאים בעולם. והעם הזה שכל עמידתו בעולם מרופדת היא בפלאי פלאות, הוא מראה בהווייתו גם כן את הפלא הזה, ובמהותו העצמית הרי הוא עם אחד, למרות מה שהוא מפוזר ומפורד". מדובר בפלא שביכולתו לקפל את שני המצבים, מצב ראשון "עם אחד" מצב שני "מפוזר ומפורד"

האומה הישראלית נעה כבמטוטלת בין שני מצבים אפשריים שלכל אחד מקום וזמן משל עצמו. המצב של מפוזר ומפורד מודגש בעיתות של שלום. כך למשל כאשר מבקש המקרא לתאר את תקופת שלמה, כתקופה מדינית אידאית, אנו קוראים: "וישב יהודה וישראל לבטח, איש תחת גפנו ותחת תאנתו מדן ועד באר שבע". בעיתות של שלום המחלוקת היא האם כדאי לשבת מתחת לעץ התאנה או מתחת לעץ הגפן. ואילו מצב האחדות מאופיין בעיתות של סכנה קיומית המרחפת מעל לעם ישראל, במצב דברים זה נקראים כולם בצו חירום, שעניינו בקריאה המופיעה במגילת אסתר: "לך כנוס את כל היהודים".

כאשר קמים עלינו לכלותינו אז מתקיים מאמר הנביא ישעיה: "איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק". כאשר אסונות פוקדים על עם ישראל, כאשר מבקשים לכלותינו, כאשר מבקשים להשמידנו, מבקשים לעשות זאת כי אנו נראים מפולגים, מגילת אסתר מציגה את הד.נ.א. היהודי ולפיו בשעת הדחק ובשעת סכנה הצד דומיננטי הוא 'עם אחד' ברגעים אלו המחלוקות מונחות בצד ואז אנו קוראים 'ויקהלו היהודים' אותם אלו שלפני רגע חיו כאינדיבדואל שחלק על רעהו או אפילו שנא אותו, נקהלים עתה מתוך מטרה קיומית להציל ולהגן על האחר הישראלי.

עם כל הכאב העמוק שתקופה זו מציפה, עם כל קריאות השבר עליהם אנו שומעים, עם כל הקריאות לאי התייצבות למילואים, עם כל החשש להתפרקותה של המדינה הישראלית. ההיסטוריה מלמדת שהאומה הישראלית היא אומה חזקה, אומה שיודעת בעיתות של שלום לנהל מחלוקות נוקבות, אך בעיתות של מלחמה יודעת, החברה הישראלית, להתכנס אל המצב של 'עם אחד'. ולהביא את האשכנזי, המרוקאי, הרוסי והאתיופי, האתיאיסט וחסיד ברסלב, להסתער יחד אל מול כיתת יורים. להביא לשיתוף פעולה בין הימני והשמאלני להפעלת סוללת כיפת ברזל. להכניס לטנק אחד אנשים שהצביעו לש"ס, מרצ, ליכוד ועבודה ולשעוט קדימה, להושיב באותו קוקפיט את המתנחל והתל אביבי לצאת לפעולה אל מעבר לקווי האוייב.

לעולם תהא המחלוקת אשר תהא ולא משנה לאיזה גובה יתרוממו להבות המחלוקת עדיין נשאר עם אחד שיודע לקבל את השונה. נבואות הזעם הפסימיות לא ישנו את המטען הגנטי הישראלי.

==

אלישי בן יצחק, עו"ד ומגשר, מרצה במרכז האקדמי 'שערי מדע ומשפט' ובעל משרד עורכי דין.