במסכת ראש השנה נמנה ט"ו-בשבט כראש השנה לאילן. המשמעות ההלכתית נוגעת למצוות התלויות בארץ כדוגמת מעשרות ועורלה. מדוע יום זה הוא המתאים להיות ראש השנה לאילן?

אומר לנו רב זעירה בתלמוד הירושלמי: "עד כאן הן חיין ממי השנה שעבר(ה) מכאן ואילך חיין ממי שנה הבאה". וכמובא בתלמוד הבבלי: "הואיל ויצאו רב גשמי שנה", ורש"י שם מוסיף: "שהוא זמן רביעה ועלה השרף באילנות ונמצאו הפירות חונטין מעתה".

אם כן, תש כוחם של גשמים, השרף עולה באילנות וכפי שסיכמה זו יפה איילת-השחר הראובני (סיני, גיליון ל"ג, 1953)" … ומכיוון שחום השמש הולך ועולה מן התאריך הממוצע ט"ו-בשבט, מתחילות להתגבר הפעולות הפיזיולוגיות בעץ, … ובא שינוי בהתנדפות שמתחילה להתגבר ויחד עם תהליכים אלה הולכת וגוברת עליית המים בעצים. תהליכים אלה מתחילים להתגבר בהבלטה לאחר תקופה שהייתה בהם ירידה ניכרת. וזהו שאמרו רז"ל… שעד היום הזה שתו העצים ממי שנת הצמיחה שעברה, ומכאן ואילך ישתו העצים ממי שנת הצמיחה הבאה".

גם אם אין הסכמה מהו בדיוק שלב החניטה של הפירות, אם נשירת הפרחים והופעת הניצנים, או שמא רק לכשיגיע הפרי לשליש גידולו, או שלב אחר, בכל אופן היינו מצפים שהחניטה תהיה ניכרת למתבונן מן החוץ. והנה, הפלא העצום הוא, שהיוצאים לטבע בימים אלו, לתור ולטייל בהרים ובמעיינות, במטעים ובשדות לא ימצאו לכך כל ביטוי הנראה לעין. הפירות טרם צמחו ואף פרחים כמעט ואין על העצים.

חניטת הפירות לא ניכרת לעין

יתכן ופתרון תעלומת החניטה מצוי בתלמוד הארץ ישראלי. שם במסכת שקלים, במהלך הדיון על עיתוי מעשר בהמה, מגלה לנו אחד האמוראים, ר' יוסה (כך במקור), שחניטת פירות האילן היא השלב המקביל לעיבור בבהמה. נמצאנו למדים שכשם שההריון, נעלם וכמוס בתחילתו (לפחות), סודי ואינו נראה לעין, ולעיתים אף המעוברת עצמה אינה מודעת לתהליך המופלא ההולך ונרקם במעיה. כך ממש חניטת הפירות סודית ונעלמת בראשיתה, ואינה ניכרת כלל. אך במסתרים, החל לו הליך היווצרות הפרי שיופיע בפועל בעוד כמה חודשים.

כשם שהחניטה, המאפיינת את ט"ו-בשבט, אינה נראית בגלוי אלא סמויה היא מן העין, לא נופתע איפה, שכך גם בנוגע לחגיגיות של יום ט"ו-בשבט. כמיעוט ההתייחסות לט"ו-בשבט בתורת הנגלה, כך גודל ועוצם חשיבותו וסודו בתורת הנסתר. כתרים רבים קשרו לו. סוד תיקון חטא עץ-הדעת ותיקון האכילה (הנרמז בהיות היום הזה הקובע לעורלה). סוד חיבורו לתורה בכלל ולתורת ארץ ישראל בפרט (הנרמז במשנה-תורה, הדברים אשר דיבר משה לבני ישראל, בחודש הזה, בעשתי-עשר-חודש, הוא חודש שבט. וכן בקריאת פרשת יתרו, פרשה הנקראת תמיד סמוך לט"ו בשבט, אשר בה נקרא על קבלת תורה). סוד חיבורו העמוק למקדש, ועוד ועוד.

ישנו עומק נוסף הגנוז בקדושתו של היום. כידוע נחלקו רבי אליעזר ורבי יהושע בגמרא אם באחד בניסן נברא העולם או באחד בתשרי. וכוונתם ליום בריאתו של האדם היום השישי לבריאה. אם כך היום הראשון לבריאה הוא כ"ה באדר או בהתאמה בכ"ה באלול. והנה אומרים התוספות במסכת ראש-השנה: "… אומר ר"ת דאלו ואלו דברי אלהים חיים ואיכא למימר דבתשרי עלה במחשבה לבראות ולא נברא עד ניסן…". כלומר אכן העולם נברא כביכול פעמיים. פעם במחשבה בתשרי ופעם בפועל ממש בניסן.

במסכת סוטה נאמר "אמר רב יהודה אמר רב ארבעים יום קודם יצירת הוולד בת-קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני בית פלוני לפלוני שדה פלוני לפלוני…".

כל מופע בעולם הזה שורשו גנוז כבר בהכרזה במרומי עליונים ארבעים יום קודם. וכפי שלמדנו שראשית הבריאה היתה בכ"ה באדר ובכ"ה באלול, הרי שהכרזה עליהם ארבעים יום קודם היתה בט"ו-בשבט ובט"ו-באב. אם כן אלו הם ממש הימים אשר כבר בהם גנוזה הבריאה. שני קצוות השנה, בט"ו-באב תש כוחה של חמה, ובט"ו-בשבט תש כוחם של גשמים.

בט"ו-בשבט גנוזה בריאת העולם של ניסן. ממנו המעלה אל ימי האביב, אל הפסח שממנו תחילת ההעפלה בת חמישים הימים לחג השבועות ולמתן תורה. מתן-תורה ארך מאה ועשרים יום, שלוש פעמים בהם עלה משה רבנו למרום ובכל פעם לארבעים יום. מעמד שנמשך מחג שבועות ועד ליום הכיפורים. אם-כן המעגל שנפתח בניסן ותחילתו גנוזה כאמור כבר בט"ו-בשבט, מגיע לפסגתו ביום הכיפורים, והשלמתו בשמחת ימי חג הסוכות. ואכן מצאנו רמז לכך בספרים הקדושים שעל האדם לבקש ולהעתיר תפילה בט"ו-בשבט שיזכהו ה' יתברך ויזמן לו אתרוג נאה וכשר בימי הסוכות. סופו נעוץ בתחילתו. מעגל השנה כולו נמשך מט"ו-בשבט, מהיום הטמיר והקדוש הזה

יזכנו ה' יתברך בטובו, ליישב בטח בארצנו, יתקבצו כל האובדים והנידחים, יבנה ביתנו, בית אלוקינו, בראש ההרים ונישא מגבעות, ונראה עין בעין דברי הנביא ישעיה: לְמַעַן תִּינְקוּ וּשְׂבַעְתֶּם מִשֹּׁד תַּנְחֻמֶיהָ לְמַעַן תָּמֹצּוּ וְהִתְעַנַּגְתֶּם מִזִּיז כְּבוֹדָהּ.

==

הרב שלומי בדש הוא ר"מ בוגרים בישיבת הר ברכה