תמיד כששאלנו את מורינו ורבינו הכ"מ (הריני כפרת משכבו) למי הוא מתגעגע יותר מכל, הוא היה משיב שהוא מתגעגע למוריו ורבותיו רבינו הרב צבי יהודה זצ"ל והרב הנזיר רבי דוד הכהן זצ"ל. התשובה הזאת תמיד הוציאה אותי מדעתי. וכי הוא אינו מתגעגע לאביו? לאמו? (שאותה עוד זכיתי להכיר)

רק חודש עבר מיום הסתלקותו לגנזי מרומים של מורינו ורבינו המאיר חיים הרב חיים מאיר דרוקמן הכ"מ, ועכשיו אני מבין היטב מה פירוש הדבר להתייתם מרב.

לפני שש שנים איבדתי את אבי הביולוגי האהוב והיקר. עד כמה שהיה זה קשה וכואב, ועד כמה שככל שעוברים הימים אני מתגעגע אליו יותר, להתייתם מרב זה עולם אחר. לפתע אתה מרגיש שאתה צועד לבד בעולם, עכשיו העול עובר אליך, ואתה חייב לצעוד בדרך שבו לימד אותך הרב. אם אתה באמת תלמידו, אתה חייב איך שהוא למלא את החלל העצום שהוא הותיר, ולא רק אתה אלא כל תלמידיו, והיו לו רבבות. זכיתי והייתי אחד מהם.

בן 14 הייתי כשנחתתי בישיבתו, ישיבת בני עקיבא 'אור עציון', נער שבא מבית חרדי, שהוריו השכילו להבין שמקומו בזרם אחר, לא בזרם החרדי. דודתי הפנתה את אבי אל הרב ומאז שנפגש מבטי במבט עיניו הקדושות והטהורות ידעתי שכאן מקומי, שהוא מורי ורבי.

הייתי נער מלא שאלות. ביקשתי לדבר איתו והוא קבע לי לבוא אליו ב-01:00 בלילה. לא ידעתי אז שאצלו זה אמצע היום. באתי, שאלתי, היו לי מיליון שאלות מהעולם החרדי שעזבתי לטובת תורת חיים שלמה ומלאה, והוא החל לברר איתי לאט לאט את כל שאלות היסוד, כאילו אין מיליון אנשים בחוץ הממתינים לו. רק אני והוא.

"אין צומת בחיי שלא נועצתי בו". הרב חיים דרוקמן זצ"ל (צילום: לירון מולדובן, פלאש 90)

כך, שנה שלמה, לילה לילה, לעתים ב-01:00, לעתים אפילו ב-02:00. לא ידעתי אז להעריך את זה. אני פספוס בן 14 והוא ראש ישיבה, מגיד שיעור, חבר כנסת, המנהל סדר יום מטורף עמוס להתפקע המורכב משיעורים, עסקי ציבור, ענייני חינוך ענייני מדינה ומה לא, והוא עוצר הכל מלכת בשבילי. לא יום אחד לא שניים ולא שלש. שנת לימודים שלמה. השיחות ביננו מרוכזות בספרו 'קמעא קמעא' שאותו אני מלמד בעצמי במספר מקומות.

אין צומת בחיי שלא נועצתי בו. כשחזרתי מהצבא, התייצבתי בביתו כדי לשאול מה הלאה, והוא זה ששלח אותי חברונה, לסייע בידי ראש ישיבת 'שבי חברון' הרב משה בלייכר (ישלח לו ה׳ רפואה שלמה מן השמים) שהיה ר"מ ב'אור עציון' והקים אז את ישיבתו בחברון. מאז אני שם, כמעט 40 שנה.

כמה שמח כשהקמתי את העמותה המעניקה בית חם לחיילים מרקע חרדי שהמשפחה ניתקה איתם את הקשר עקב הגיוס. אנחנו נותנים להם עורף משפחתי מרגע הניתוק ועד הרגע שבו הם מקימים לעצמם בית ומתחתנים, אנחנו מקבלים את הנערים כמה חודשים לפני הגיוס ובמסגרת ההכנה עורכים להם טיול בשורשי הציונות, שיבינו שהמדינה לא ירדה מוכנה מהשמיים, שהיה מישהו שנלחם עליה. אנחנו מתחילים ממחנות המעפילים בעתלית, ממשיכים למוזיאון מחתרת הלח"י בתל אביב, שביל העצמאות כולל ביקור באתר שבו הוכרזה המדינה דרך תחיית הישוב העברי בארץ ישראל.

הסיור היה מסתיים בבית הרב שהיה מוסר להם שיעור על חשיבות הגיוס לצה"ל, "אינכם יודעים במה זכיתם", הוא היה פותח בכל פעם מחדש. סיפרו לי תלמידי הישיבה שהיו באים לשיעור אחרי שהייתי יוצא עם המתגייסים החדשים, שחצי מזמן השיעור הוא היה מספר עליי ועל העמותה ועל החיילים. כשהזדמנתי לאזור נכנסתי פעמים בתיאום וברוב הפעמים בלי. ניסיתי. אם יהיה בבית הרווחתי ואם לאו, לפחות ניסיתי.

באחת הפעמים מצאתיו יושב עם שני אנשים שלא הכרתי. כשהבחין בי מציץ לחדר הלימוד שלו, קרא לי להיכנס. בגאווה גדולה הציג אותי לפני שני האנשים, סיפר עד כמה אני מוסר את נפשי על מפעל חיי. לפתע פנה אלי ודאגה גדולה בקולו "איך אתה מתנהל כך… איך אתה עובד כל היום, האם אתה דואג לאכול לעיתים, לשתות, בעיקר לישון?" הבטתי עליו המום, זה היה שנה לפני פטירתו, הוא היה אז נושק ל-90, גופו שבור מחולי וסדר יומו מטורף כצעיר בן 20, בלי טיפה פרטיות, כל כולו נתון לעם ישראל וביני לבינו פער של 30 שנה והוא שואל אותי איך אני מוסר את נפשי.

"הרב הוא עמוד האש אשר לפני המחנה", השבתי לו, "כל הזמן אני מתפלל אימתי יגיעו מעשי למעשה רבותי". רבינו הכ"מ בשומעו זאת, חייך וביקש ממני שארכון לעברו, הוא קם לעברי ונשק למצחי בחום, בחינת מלאך הנושק למצחך ואומר לך 'גדל', לא היה מאושר ממנו, גם ממני. הרגשתי איך כל גופי מתמלא כוחות של חיזוק הממלא אותי גם בימים שלא הכל הולך כשורה, בימים שבהם העבודה מצריכה כוחות אדירים של מסירות נפש, ובעבודה כמו שלי יש רגעים רבים כאלה הנשיקה הזאת של מוֹ"ר הכ"מ מחזיקה אותי.

משמאל לימין: אהרן גרנות, הרב חיים דרוקמן וחיים גרנות, בנו של אהרן שבא לקבל את ברכת הרב ערב החתונה (התמונה צולמה כחודש לפני פטירתו)

ימים רבים הלכתי עם הקושיה הזאת, הוא, מופת מסירות הנפש בעולם, הוא שואל אותי מתי אני אוכל ומתי אני ישן? לאחר מכן הבנתי הוא באמת דאג לנו, תלמידיו, כמו אב לילדיו. הוא התעלם מאורח חייו המטורף ודאג לי. שבוע לאחר שנלקח מאתנו, הזדמנתי עם אחד מתלמידי לישיבת ההסדר של עמותת 'נצח יהודה' שם אני מוסר שיעור פעם בשבוע, במהלך הדרך קיבלנו הודעה מהצבא שגיוסו יחול מחר בבוקר.

החייל העתידי החל לבכות, כל חבריו המגוייסים זכו להיות לפני גיוסם אצל הרב דרוקמן, אבל הרב נפטר והוא לא זכה. "נעלה לקברו", אמרתי לו. וכך היה. לא הייתי שם לבד. במותו של אדם גדול נפער חלל גדול, זה יוצר חילול ה' ולכן התגובה הראשונה שלנו למותו של אדם הוא לקדש את שמו בעולם, זאת הסיבה שיתומים אומרים 'קדיש יתום' כך מסביר מרן קוק זצ״ל ב'עולת ראיה'.

את החלל שנוצר יש למלא במצוות ומעשים טובים לזכרו של הנפטר, ככל שאדם גדול יותר החלל עצום יותר. לכן מותו של גדול הוא הזמנה לחיים. יותר ערכיים ויותר מהותיים לאור תורתו וצוואתו של הרב הנפטר, לכן צדיקים במיתתם קרויים חיים משום שעל ידי המעשים שעושים תלמידיהם ועל ידי תורתם הממשיכה להילמד הם בעצם ממשיכים לחיות.

שנהיה ראויים להיות המשך למורינו ורבינו המאיר חיים זצ"ל, שימשיך להיות עמוד האש שלפני המחנה. לאור מסירות נפשו למען עם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל ומדינת ישראל שכל כך אהב את המסר הזה אנחנו, רבבות תלמידיו, איש בדרכו, מבטיחים להעביר הלאה לדורות הבאים שלא זכו לאורו של מרן ה'מאיר חיים' זכותו תגן עלינו ועם עם ישראל כולו.

הכותב הוא יו״ר עמותת ׳עושי חיל׳ המעניקה בית חם לחיילים מרקע חרדי ורב קהילת ׳חזון דוד׳ בקרית ארבע חברון.