מצוות הפורים המתקרב ובא הן בעלות אופי שבין אדם לחברו: ימי משתה ושמחה, משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים. מפליא לגלות שאין במצוות הפורים כמעט זכר למצוות שבין אדם למקום, ובמצוות הכתובות במגילה לא נאמר שיש לעשות יום טוב בו שובתים ממלאכה, או שיש להקריב קרבנות תודה, או לומר תפילות מיוחדות בתור תודה על הנס הגדול שהיה בפורים. דבר זה אומר דרשני.
גם מצוות השתייה שנראית כמצווה אישית יש לה אופי חברתי. ראשית, שורשה הוא כפי שהעיר כבר הביאור הלכה (סי' תרצה, חייב) מהמשתאות המרובים המוזכרים במגילה, שהיו בעלי אופי חברתי מובהק, ומטרת השתייה נועדה להזכיר את הנס הגדול שהיה כרוך במשתאות אלו. ואף כיום, למיטב ידיעתי, אנשים שותים לשכרה בפורים בעיקר במקומות בהם הם נמצאים בחברה אם בישיבה, במסיבה ואם בסעודות פורים יחד עם משפחה או אחרים, ומעט הם השותים לשכרה בפורים שעה שהם בודדים בביתם רק כדי לקיים מצוות הפורים.
עיון במגילה מלמד שהיו מספר שלבים בהפיכת חג הפורים לחג בעל אופי חברתי. מיד אחרי נס ההצלה, מתוארים היהודים כעושים את יום הנס "יום משתה ושמחה". לאחר מכן, מתוארים היהודים היושבים בערי הפרזות ככאלו שהוסיפו למשתה ולשמחה ועשו את יום הפורים כ"יום טוב, ומשלוח מנות איש לרעהו". ברם, השלב הסופי של קביעת חג הפורים כחג חברתי מגיע עם מרדכי הקובע ימים אלו "לעשות אותם ימי משתה ושמחה ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים". מרדכי מוסיף את המתנות לאביונים, לאלו שאין להם. הדאגה לחלש ולאחר בחברה. ומתבקשת השאלה, מה ראה מרדכי להוסיף מצווה שאינה מן העניין, מדוע נוספה מצוות מתנות לאביונים במגילת אסתר?
אפשר לומר כי מרדכי רצה להוסיף שמחה על שמחה. לא רק בתוך הבית עם חוג החברים הקרובים אלא גם לאלו שאין להם מי שיעזור להם צריכים להיות במעגל השמחה. ברם, זו למה? מה נשתנה חג הפורים משאר החגים בהם אין מצווה מיוחדת לדאוג לעניים ולאביונים? ואף שבליל הסדר בו אנו מזמינים את כל הרעבים המעוניינים בכך, עדיין אין אנו מצווים לתת מתנות לאביונים? מתברר, שמרדכי קיבל את תפיסתו של המן. בדומה להמן שראה את עם ישראל הוא מפוזר ומפורד, הבין מרדכי כי יכולתו של המן לשלוט ביהודים נבעה מכך שכל אחד הסתגר בעולמו שלו עם חוג החברים הקרוב שלו. האחרים ברחוב יכולים לגווע, ויכולים לחפש הנאות זרות בארמונו של אחשוורוש המלך של המגילה, אך לא יוכלו למצוא פינה חמה בלבם של אחיהם היהודיים. כך התפתחה תרבות של זרות יהודית בין איש לבין רעהו. כשלא מדברים האחד עם האחר, כשפוסלים האחד את חברו, מתברר שיכול לבוא המן ולחשוב לסיים את הפירוד הזה. מרדכי מבין זאת, ומתקן את מצוות חג הפורים כיום שבו דואגים לאביונים, דואגים לאחרים שיש להם פחות ונותנים להם שתי מתנות. לא אחת כדי רק לצאת ידי חובה, כי אם שתיים.
רבים סבורים שחוג החברה הקרוב אליהם, אין בלתו. ברם, גם כיום ישנם אביונים רבים בארצנו ובחו"ל. כאלו שיש להם פחות. עלינו לחשוב כיצד לסייע בידם כך שלא נימצא שוב למצב של 'מפוזר ומפורד', של פירור וחוסר אחדות, שמטבע הדברים מזמינה גם המנים כאלו ואחרים לחשוב כיצד לפגוע בנו. א"כ נקודת אור רואה אני בצעירים רבים שמתנדבים ועוזרים לאחרים, ועושים דברים למען האחר, אם במהלך שנות התיכון ואם לאחר שנות התיכון בשנת שירות כדוגמת שנת השירות שהקיבוץ הדתי מפעיל בכל רחבי הארץ, ובה צעירים וצעירות לפני שירותם הצבאי הולכים בגרעיני התנדבות ופועלים למען החברה. ואף במבוגרים רבים שמוצאים מזמנם ומניסיונם העשיר ותורמים לקהילה במגוון דרכים, כל אלו יבואו על הברכה שעה שהם מהווים את הגורם המאחד ומלכד, המזכיר כי יש תקווה, וכי עם ישראל אחד, חי.
הרב ד"ר דוד בן זזון, מלווה רוחני תורני של גרעיני יג"ל, הקיבוץ הדתי
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
