שאלה: יש אופנה חדשה לבצע הלל מוזיקלי, עם כלי נגינה. וכן קבלת שבת לפני שבת. וכן הבדלה. האם כשר הוא הדבר?

תשובה: קודם כל, אין זה חדש לגמרי. היה דבר דומה, כאשר הרפורמים הכניסו עוגב לבתי הכנסת שלהם, במטרה להידמות לנוצרים, ונגד זה לחמו בכל תוקף החת"ס (השמטות חו"מ סי' קצב. שם ו, פ), שו"ת מלמד להועיל (סי' טז), משפטי עוזיאל (ח, יח), ומרן הרב קוק (שו"ת אורח משפט לו-לז. ועי' בספר פסקי מרן סעי' ע).

אמנם בימינו אין זו המגמה, אך ברור שאופנה זו להדביק חוויה מוזיקלית או אחרת על התפילה היא ממקור נוצרי. לגופו של ענין, יש בזה כמה בעיות מאוד קשות.

1. אין לשנות סדרי עבודת ד'. אנחנו לא יודעים את כל הנימוקים הגלויים והסמויים.

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

ארכיון

2. במשך כל הדורות, גדולי ישראל לא הנהיגו כן, על אף שכמובן, גם להם היו כלי נגינה ואנו לא יותר חכמים מהם ולא יותר צדיקים מהם.

3. יתר על כן, גדולי עולם ידעו שבבית המקדש כן ניגנו, ובכל זאת לא למדו ממנו. אלא ודאי ידעו שבעניין זה בית הכנסת שונה מבית המקדש.

4. תפילה אינה קונצרט. יש להתפלל מתוך חרדת קודש ולא מתוך הנאה מוזיקלית, וקל וחומר לא במטרה של הנאה מוזיקלית.

5. יש הטוענים שהנוער אינו "מתחבר" עם התפילה, אלא משועמם עד מוות, ובדרך זו של אטרקציה וריגושים, הוא כן מתחבר. זה כשל לוגי. מצהירים שרוצים לחבר אותו לתפילה, אך למעשה מחברים אותו עם אטרקציה וריגושים. ואדרבה, זה מסיח דעתו מלהתרכז בתפילה עצמה.

6. ועוד טוענים: עת לעשות לד', הפרו תורתך. ועל זה יש להשיב בשניים. א. אין בזה לעשות לד'. ב. זו סמכות שניתנת לגדולי הדורות ולא לכל אחד.

7. בסוף יש ראשי מכינות שמעידים שזו התרופה היחידה שהם מצאו כדי שבכלל יבואו לתפילה. ייתכן, אך יש לדעת שלתרופה יש תופעות לוואי קשות, לכן אינה מותרת אלא לחולים.

8. באשר להוכחה שתחת החופה כן שרים ומנגנים אם אשכחך – הרי גם זו המצאה חדשה שאין לה שום מקור, ולא ברור מי המציא זאת. לשבירת הכוס יש מקור קדום, אך לא לנגינה. אבל גם זה נובע מהצמא לחוויה. ובזמן האחרון יש עוד המצאה חדשה לשיר פיוט "תיתן אחרית לעמך".

9. במשנה ברורה מוזכר שבשבת נהגו בזמירות, כלומר תפילה עם מנגינות (רפט סק"ה). אך גם בזה אין להגזים. ומעשה בשליח ציבור שסלסל יותר מדי, להנאת הציבור, העיר לו רבנו הרב צבי יהודה בעדינות, שאין להתחזן יותר מדי. ומעשה בי הדל, שפעם בסוף התפילה בא שליח ציבור לאחל לי שבת שלום, אמרתי לו: כבודו אינו חזן, אלא בעל תפילה. הוא הגיב בדמעה של התרגשות על המחמאה העליונה.

10. העיר תלמיד חכם גדול שלפני הלל מברכים "לקרוא את ההלל" ולא "לשיר את ההלל".

11. ומעשה בבית כנסת בו היו שרים מזמורים של קבלת שבת. שאל ילד אנשים, אחד אחרי השני, מה המובן של "ארבעים שנה אקוט בדור ואומר עם תועי לבב הם והם לא ידעו דרכי, אשר נשבעתי באפי, אם יבואון אל מנוחתי". הרי אלו לכאורה פסוקים קשים מאוד וכיצד אפשר לשיר. ואף אחד לא ידע לענות לו, אלא אמר לו שהוא לא חשב על זה. מכאן הסיק הילד, שהם לא התפללו פסוקים אלה בכוונה, אפילו פעם אחת, והיו עסוקים בשירה בלבד.

12. יש בתי כנסת רבים, בהם מתפללים בכוונה עצומה, וכמעט שלא שרים.

13. אמנם כתוב בגמרא "לשמוע אל הרינה ואל התפילה – במקום רינה שם תהא תפילה" (ברכות ו, א), ורש"י מסביר: "בית הכנסת ששם אומרים הציבור שירות ותשבחות בנעימת קול ערב". אך נעימת קול ערב, אינה בדיוק שירה, ובודאי אינה כלי נגינה.

14. בסיכום, מוזיקה אינה מגבירה את הכוונה, אלא מסיחה את הדעת ממנה. או לסיום, מתוך דברי הגרי"ד סולובייצ'יק בשיחה לפרשת קורח: "החוויה הדתית אינה העניין העיקרי, היא משנית. לעולם אסור שנקודת המוצא תהיה החוויה הפנימית-סובייקטיבית, ולא משנה כמה גואלת היא חוויה זו, לא משנה כמה צבעונית היא, כמה כח ריפוי יש בה, כמה עצום הוא הרושם שהחוויה עושה על אישיותו הקשוחה של אדם"

"הרגש הדתי הינו בר-תמורה, הפכפך וחולף, כמו על ראש אחר"."לו המעשה הדתי היה צריך להתאים את עצמו לרגשותיו הפנימיים של האדם, היינו צריכים להמציא טקס המשתנה תמיד. כי מה שמהוה היום ביטוי הולם – יהפוך עד מחר למיושן"

"לעולם איננו מסוגלים לקבוע מהי חוויה דתית, ובניגוד גמור לכך – מהי חוויה חילונית תאוותנית. אנחנו מכירים הרבה רגשות לא-דתיים, רגשות נהנתניים אשר להם כח עצום. הם היפנוטיים, ובמבט ראשוני הם 'גואלים'. אדם יכול בקלות לבלבל בין דחף דתי ובין דחף האהבה"."החלפת רגשות דתיים ברגשות חילוניים הינה שוב שיטה אלילית. עובדי האלילים בעולם העתיק היו מתמכרים לטקסים היפנוטיים הוללים ובטעות זיהו בהם חוויה דתית. התורה אסרה הכנסת מנהגים אליליים למעשה עבודת ד'. " איכה יעבדו הגויים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני – לא תעשה כן לד' אלוקיך""

הרעיון לפיו ניתן לעורר את התודעה הדתית, על ידי הפגשתה עם ההיפנוזה רבת העוצמה של החוויה האסתטית, כגון מוסיקה, אמנויות פלסטיות, אדריכלות – הוא ענין זר ליהדות ההלכתית. לדוגמה: קחו את כלי העוגב – מה תפקידו של העוגב? העוגב משרת מטרה: להכין מצב רוח. העוגב אינו מכין מצב רוח דתי, שהרי העוגב עצמו אינו כלי של החוויה הדתית, אלא של החוויה האמנותית. אלא שמשתמשים בחוויה אמנותית, כדי לרצף את הדרך איכשהו למצב רוח דתי. מצב הרוח הדתי לעולם לא יבוא! מפני שהדרך מרופדת בחוויה אסתטית. אותו דבר אם תרקוד – הריקוד אולי יעורר אותך באופן אישי ,כמובן, כי זה ממריץ, הקצב בעצמו משכר – אך כל הקצב שבריקוד הוא חוויה של חול. זו לא חוויה דתית! זו חוויה אסתטית. הנך מצפה שהחוויה האסתטית תכין את הדרך לחוויה דתית שתבוא בעקבותיה? – זה לעולם לא יקרה!! זוהי באופן בסיסי אליליות.

לדעתי, זו הסיבה האמיתית לאי הכנסתו של העוגב לתפילה. היהדות רצתה שהחוויה הדתית תיוולד בעולם משלה, ולא שהיא תומרץ או תתעורר על ידי חוויה נהנתנית חילונית שגרתית. ועוד – שאם נשתמש בחווית האהבה בתור ממריץ – ביהדות זה נעשה תועבה כמובן, זו אלילות 'פר אקסלנס'. החוויה הדתית נולדת בתוך ההכרה הדתית, לא תחת לחץ של נטיות פיזיולוגיות חושניות"

"מעולם לא השתדלנו לעשות את זה, הקתולים כן. כל ה'מיסה', המוסיקה, האדריכלות, הכל מותאם לאותה מטרה: לעורר באדם חוויה אקסטטית, שנפתחת ע"י גירוי זה – והמתפלל יתעורר גם לחוויה דתית – וזו טעות מוחלטת! החוויה הדתית הינה אוטונומית, חופשית ומקורית, נעה לפני הקצב שלה ובתוך מסלול מיוחד משלה".