אין גבול לבושה. אין גבול לחרפה. כולם רוצים להיות שרים. גם אם זה חבר כנסת שמכהן כמה ימים והוא בן שלושים. חטוף ואכול. כל חבר כנסת יהיה שר או סגן שר או שגריר. יהיו עשרות חברי כנסת נורווגים.

עשרות מכוניות שרד, מאות עוזרים פרלמנטריים, מזכירות, יועצים, דוברים, נהגים, טבחים, מאבטחים, לשכות, מיליוני שקלים ככספים קואליציונים, זה מה שאנחנו עתידים לראות בקרוב.

בתי מלון מפוארים יאכלסו את כבוד מעלתם. חברות הנסיעות לחוץ לארץ, יטיסו את מלאי השרים והסגנים והנורווגים הלוך ושוב, לנסיעות הבלתי פוסקות והכל כך הכרחיות.

הם יופיעו בתקשורת כ'כבוד השר', ויסבירו בלהט על נחיצות המשרד למורשת ישראל, המשרד לשכונות, המשרד לרובע היהודי ולרובע הארמני והשר המפקח על שחקני הכדורגל.

ילדים בישראל חיים בקו העוני, עומדים בתור ללחם, קשישים מתלבטים בין חימום בחורף לתרופות. אבל חברי הקואליציה חוטפים בתאוותנות וסחטנות מישרות של שרים, סגני שרים. אין גבול לחמדנות.

ח"כ יצחק גולדקנופף מיהדות התורה מגיע לפגישת משא ומתן עם הליכוד (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

חלק משמעותי מהם אפילו לא שרת בצבא, שלא לדבר על תואר אקדמי. אלה פני העדה. זו המנהיגות שתטיף לנו מוסר, תחנך אותנו ותאלף אותנו.

כריבוי המשרדים, כן יהיה ריבוי הבירוקרטיה. כך גם ייעצרו יוזמות ורפורמות וייתקעו בשאלה איזה משרד אחראי לאיזה דבר. הם יריבו על כבוד. על שררה. על אגו. באצטלה של הדאגה העמוקה למדינה. אני רק מחכה לתמונה הקולקטיבית של השרים אצל נשיא המדינה. לראות את יופייה ותפארתה וגבורתה של ממשלת ישראל. כמה ענווה והרכנת ראש ישררו שם.

מאות מיליונים של כל אחד מאיתנו ירפדו את כבוד מעלתם. כי אם הם לא יקבלו את מעמד השר, הם ייעלבו. נתניהו שוחר את עלבונם וצערם של חברי הכנסת. אבל גם אני וגם אתם מצטערים. למי זה אכפת.

בושה. בושה. בושה. עוד שרים ועוד שרים. עוד סגני שרים. שר ביטחון ועוד שר ביטחון. שר חינוך ושר לענייני פדגוגיה. עוד שגריר ועוד חבר דירקטוריון ועוד מנהל בסוכנות היהודית. בושה. בושה.

זה שוד לאור היום. נניח שנתניהו אשם בתיק 4000. מה ההבדל אם נתניהו נתן הקלות רגולטיביות תמורת פרסומת, כדי להיבחר, או שנותן עשרות מיליוני שקלים לכל חבר כנסת כדי להיבחר. זה שוחד קטן וזה שוחד גדול. זה שוד במסתרים וזה שוד לאור היום.

הם צריכים לשמש דוגמא לעם, בהתנהגותם, יושרם, מוסריותם. אבל כך הם נראים, הסחטנים. הם איבדו כל אמון שלי.

(צילום: אוליביה פיטוסי, פלאש 90)

נתניהו יכול היה לאסוף עוד היום את כל ראשי הקואליציה ולומר: יש שנים עשר שרים ולא יותר. רוצים תבואו. לא רוצים תסתלקו. בשוויץ יש שבעה שרים. מי מהמפלגות הייתה מעיזה לתת לשמאל את האפשרות לעוד בחירות, זו שלטענתם הרסה את המדינה, את ביטחונה, את כלכלתה, את זהותה, שיתפה פעולה עם טרוריסטים. הם היו מעיזים?

ותוך חמש עשרה דקות הייתה קמה קואליציה עם שנים עשר שרים. אבל לא. כי קולנו לא נשמע. כי החברה הישראלית מקבלת את התאוותנות והסחטנות כדבר הכרחי ומובן מאליו. למה מקבלים את זה? למה שותקים? לכן הם, שם למעלה, חברי הקואליציה העלובים, מרגישים שהם יכולים לעשות מה שהם רוצים.

אנחנו ממילא נשתוק.