84 שנה לליל הבדולח: "הרביצו לי עד זוב דם. כי אני יהודי"

84 שנה לליל הבדולח: "הרביצו לי עד זוב דם. כי אני יהודי"

84 שנים עברו מאז אותו לילה נורא, פוגרום ליל הבדולח. צבי כהן היה בן שבע וחצי, ובראיון לסרוגים הוא מספר על זיכרונותיו מ"ליל האימים", שירי הניצחון של קציני הSS, ואיך ניצלו חייו בזכות מפוחית פה קטנה

author-image
עדות ניצול מליל הבדולח: "הרביצו לי  כי אני יהודי"
  צבי כהן בילדותו (צילום: אוסף פרטי)

כשצבי כהן מספר על ליל הבדולח, אפשר להרגיש שהפוגרום הנורא הזה אירע רק אתמול. הוא היה בן שבע וחצי בלבד, יליד ברלין תמים ואופטימי, והוא זוכר כל פרט מאותו לילה.

"היום ההוא בנובמבר 1938 נקרא בגרמניה קריסטלנאכט (ליל הזכוכיות או ליל הבדולח) כי באותו היום שברו את כל השמשות של החנויות היהודיות ברחבי גרמניה. כל מי שדרך על האדמה, שמע את שבירת הזכוכית". אך שברי הזכוכיות היו רק חלקיק מאירועי הלילה ההוא. "השם הוא סתם. זה היה פוגרום בקנה מידה שלא היה עד אז".

צבי היה בן שבע וחצי, ובבניין בו גר בברלין חיו שתי משפחות יהודיות בלבד, סביו בקומה הראשונה, ומשפחתו בעליונה. היתר, גרמנים. "הערצתי את סבא שלי. הוא היה נראה בעיני גיבור. בלילה ההוא, הגיסטאפו הגיע ולקח אותו יחד עם 16,000 יהודים למחנה".

קולות ניפוץ השמשות ופיצוח הזכוכית היו חלק מהפסקול הנורא יותר. "הרעש היה נורא. החיילים הגרמנים הלכו ברחובות, שרו את השירים שלהם, על "חייל הSS שיוצא אל הקרב ומצב רוחו בשמים, וכשדם יהודי יותז, ישמח לו כפליים".

עוד באותו נושא

שיא כל הזמנים בתקריות אנטישמיות בארה"ב

צבי אומר את הפזמון האיום הזה בגרמנית, "שתשמעי איך זה נשמע לילד בן שבע וחצי. הוא שומע, ההורים לא בבית, והוא מפחד ודואג נורא". באותו לילה, הציתו את כל בתי הכנסת בגרמניה. "הוא זכור לי בתור ליל אימים".

פוגרום ליל הבדולח סימן את תחילת ההידרדרות, שממנה לא הייתה דרך חזרה. אחרוני היהודים שהייתה להם אפשרות לעזוב, עזבו מיד. הנזק הכלכלי שנגרם ליהודים הסתכם ביותר ממיליארד וחצי מארק גרמני, אך זה לא היה מספיק. הקהילה היהודית נדרשה לשלם לרייך הגרמני את כל סכום הנזק של העסקים הגרמנים שנפגעו במהומות. סה"כ, 3 מיליארד מארק.

מה אתה זוכר מהיום שאחרי?

"ב-1941 הוציאו את הטלאי הצהוב שכל יהודי היה צריך לענוד. כל אזרח גרמני יכל לראות מי יהודי, ורשאי היה לנסות לתלוש את הטלאי שנדרש להיות תפור חזק על הבגדים. כולם יכלו להתנפל על כל יהודי, לירוק עליו, להרביץ לא, ואפילו להרוג אותו. אם הם הצליחו לתלוש, הגרמני זכה בפרס כספי והיהודי הגיע למחנה".

צבי מספר כי אותן שנים, "לא היו ילדות באופן מוחלט. מה שמותר היה לכל ילד גרמני, היה לי אסור. לא הבנתי למה התנפלו עלי הנערים, הרביצו לי עם שוטים עד זוב דם. צעקתי ובכיתי- מה עשיתי לכם? והם ענו- אתה יהודי. והיהודי הוא האויב של העם הגרמני, ואתם צלבתם את ישו. אמרתי- אין לי שום קשר לזה, לא להורים שלי ולאחים שלי, אבל זה לא עזר".

צבי כהן (צילום: מאיה וגל רווה)

עברו עשרות שנים, אבל הסיפורים מהילדות בצל האנטישמיות הבלתי נתפסת נחרטו על לוח ליבו של צבי. הוא מספר על ילד גרמני אחד, שהתחצף לאביו שנתן לו סטירה. הילד הלך למשטרה, ואביו ישב חודש בכלא. אך כשמדובר ביהודי, הידיים כבולות. "פחדתי ללכת החוצה וביקשתי שאבא ילווה אותי מבית הספר. כשיצאתי, התנפלו עלי. אבא שלי לא יכל לעשות שום דבר. ההרגשה הזו של ילד, שאבא שלו הוא גיבור, העזר שלו, והוא עומד באין אונים ורואה שמרביצים לי עד זוב דם- היא קשה מאוד".

המשך הסיפור של צבי מפליא. אחרי אותו אירוע, הוא גמל בליבו שלא לעזוב יותר את הבית. הוא ישב במשך שנתיים בביתו, ושם העביר את כל התקפות האוויר הגדולות. "הגרמנים נכנסו למקלט, ליהודים היה אסור, והפחד היה נוראי".

כשהתחילו לאסוף את היהודים למחנות, החיילים הנאצים לקחו הכל. "גיטרה, פסנתר קטן, אקווריום, ציפורים, הכל נלקח. הכל היה אסור". מה שנותר לצבי, היה מפוחית פה קטנה, שלימים הצילה את חייו. במשך השנתיים, הוא למד ללמד את כל המארשים, את שירי הניצחון של הגרמנים שנשמעו ברחובות בקולי קולות.

(צילום: נתי שוחט/פלאש 90)

"יום אחד, אני שומע את אנשי ה-SS עולים וצועקים 'לפתוח! החוצה!'. אני לבד. פוחד נורא, כבר מהרגע בו ראיתי המגפיים השחורות". הוא החל לבכות, ולארוז את מעט הדברים שברשותו. כשפנה לארוז את המפוחית, שאל הגרמני- מה זה? מה עושים עם זה? וצבי ענה בבכי "מנגנים".

הוא פקד עליו לנגן לו. "אם מסרבים פקודה יש רק אופציה אחת- כדור בראש. אני נזכר באחד השירים שאימי לימדה אותי. ידיד נפש". צבי מתחיל לשיר, כאילו הוא אותו בן שבע, מפוחד ובודד, שזיכרונות שירי אימו מחזיקים אותו באותם רגעים של אימה.

"יצאנו לקרב, הוא הלך לצידי
הוא נפגע בעצמה וקרס לידי
חלק ממני, בשר מבשרי…"

צבי שולף את המפוחית, ומנגן. הצליל החד והנקי חודר, והנה אנחנו שם, בברלין, צבי הקטן מנגן ויודע שאולי יציל כך את חייו.

"החייל עומד לידי ואני רואה בעין שלו דמעה. והשני אומר- הקטנצ'יק הזה יודע לנגן". הם מבקשים שיר נוסף, והוא מנגן בתנאי אחד- שייתנו לו לנסות לצלצל לאביו. "תן לו", אומר אחד. "הוא לא אחד שבורח". צבי מצליח להשיג את אביו, שאומר לו להחזיק אותם עד שיגיע.

"עליתי בחזרה, שני החבר'ה יושבים על יד שולחן המטבח, הורידו את המצחיות מהראש, שני בני אדם". צבי ניגן את כל הרפרטואר שצבר במשך שנתיים, וכעבור שע וחצי אביו ואימו הגיעו. "מפוחית הפה הצילה לי את החיים".

ב-1945, צבי והוריו עולים לארץ. 77 שנים הוא חי בקיבוץ מעברות. יש לו ארבעה ילדים, שישה נכדים ושלושה נינים. "כל הזמן אמרתי לאימי שאני רוצה עוד אח ואחות, והיא אמרה- לא בשביל היטלר. אבל אם נישאר בחיים נדבר על זה". בארץ, נולד לו אחיו, שחיו לצידו בקיבוץ, ולו חמישה ילדים וארבעה נכדים. "זהו הניצחון הגדול ביותר שלי. שחיים חדשים נוצרו כאן בארץ ישראל".

עוד באותו נושא

אבא של ג'יג'י ובלה חדיד: "אתם תישפטו כמו הנאצים"


22

דבורה הפרבלד, נשיאת ארגון יוצאי מרכז אירופה, מספרת כי הם הארגון היחיד שמציין בכל שנה את ליל הבדולח, היות ורבים ממקימיו וחבריו גם היום, חוו את האירועים, בעצמם או דרך משפחתם.

"ליל הבדולח זה שם מכובס, והוא שם שנתנו הנאצים. הוא פוגרום לכל דבר ועניין. שרפו חנויות ובתי כנסת, רצחו אנשים, ו-30 אלף אנשים הובאו למחנות ריכוז".

מה בעייתי בשם הזה? ניפוץ השמשות הוא אחד הסמלים של אותו לילה נורא

"המונח "ליל הבדולח" מרכז את תשומת הלב על חלונות הראווה השבורים ברחובות הערים ועל תמונת נברשות הבדולח המנופצות בבתי הכנסת. התמונה שנחרתה בזיכרון הקולקטיבי היא תמונת בית כנסת עולה באש. ההתייחסות לבדולח או לזכוכית (היו שהשתמשו במונח "ליל הזכוכיות המנופצות") גם בספרות ובשפה שאחרי מלחמת העולם השנייה תרמה להסבת תשומת הלב מן העיקר – מן הרצח של מאות יהודים במהלך האירוע, משילוחם של כשלושים אלף יהודים למחנות ריכוז ומותם של רבים מהם שם, מהתעללות פיזית ונפשית ביהודים ומחוויות נוראות של השפלה. ולכן הכותרת "פוגרום נובמבר 1938" עדיפה בעיני כל מי שמבקש לתת לאירוע בכללותו שם מתאים ולמקם אותו גם מבחינה כרונולוגית.

פוגרום נובמבר מדגים את תמצית השיטה הנאצית – הזיקה בין מערכות השלטון לבין אלימות פיזית כלפי היהודים. הרצון לחסל לא רק את היהודים כפרטים באופן פיזי אלא גם את החיים הקהילתיים של היהודים ולשבור את רוחם ואמונתם ולגרום להם להרגיש חסרי אונים וחסרי הנהגה וכיוון."

דבורה הברפלד (צילום: אלישע אבן טוב)

היו לא מעט זוועות באותן שנים. למה לציין דווקא את ליל הבדולח?

"היו חוקי גזע שהתחילו לאט לאט בגרמניה נגד היהודים, והיו הדרה והשפלה. אבל היום הזה נתן בולטות מאוד גדולה והפתיע בברוטליות ובאכזריות שלו, ובפריסה הארצית שלו. האירוע בכל המקומות בו זמנית חידד את הפגיעה הנוראית בחיי אדם, בערכים בכלל. אנשים חיו בשכנות ליד לא יהודים, והלא יהודים עמדו מנגד. זה גם מסר חשוב- כשאתה לא נוקט עמדה, ככה זה נראה".

עד אז היו גם רבה צרות , הם לא היכו בתדהמה. הגזע האנושי אומר עברנו את פרעה נעבור גם את זה. לא נורא, לא נקנה בחנות , לא נורא לא נסתובב בין 2 לא הקהילות היו מעורות היטב בחיים עצמם , אזרחים, לא זרים. בגרמניה, אוסטריה צ'כיה, היה ברור שמדבירים אותם אבל זה יעבור, אלה היו מדינות שהיו ערש התרבות. בולטות מאוד גדולה. אירוע בכל המקומות בו זמנית וחידד מאוד את הפגיעה הנוראית גם בחיי אדם, בערכים בכלל, מורשת. אנשים חיו בשכנות ליד לא יהודים, והלא יהודים עמדו מנגד וזה גם היה מסר חשוב- כשאתה לא נוקט עמדה, ככה זה נראה".

למה הוא קצת מתמוסס? זה לא יום שמציינים בכל מקום.

"הזיכרון ההיסטורי" הוא תמיד מתעתע . השואה שבמהלכה נרצחו 6 מיליון יהודים והזוועות שחוו ואנחנו שומעים וקוראים עליהם עד היום משורדי השואה לעיתים מתגמדים לעומת זוועות אחרות שהיו לפני השואה. ולכן חשוב גם היום, 84 שנה אחרי הפוגרום לציין ולהדגיש את החשיבות ההיסטורית של אותו הלילה בין ה- 9-10 בנובמבר כלילה שמסמל את ההידרדרות ביחס כלפי היהודים ומה שהתרחש בשנים לאחר מכן."

למה להתעקש כל כך על הזיכרון?

"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא. יש לנו ציווי עתיק של שימור הזיכרון. שימור הזיכרון צריך להוליד למעשה ולמחויבות מוסרית. הוא צריך להיות הבסיס לפעולה ומקור הכח ליצירת עולם טוב יותר. אחרוני העדים היו ילדים קטנים, ועוד זמן לא ארוך אנחנו נהיה נושאי הזיכרון, ועלינו לשאול את עצמנו מה להעביר לדורות הבאים.

לקחי פוגרום ליל הבדולח בכלל והשואה בפרט, חייבים להיות לקוד תרבותי של חינוך לערכים הומאניים, לדמוקרטיה, לזכויות אדם, לסובלנות וסבלנות, ונגד גזענות ואידיאולוגיות טוטליטריות. זאת המורשת לדורות הבאים.

אחד הדברים החשובים, הוא הזיכרון שמעצב לא רק את העבר, אלא את ההווה והעתיד. יש לנו אחריות לקחת את הזיכרון שבמסורת היהודית הוא ערך מכונן, ולהפוך אותו למעשה".

מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו