במקום לגדף ולהשמיץ, לעלוב ולהתנגח, ראוי יותר לנתח ביושרה כיצד קרה ש׳המשתמט׳ הביס שני רמטכ״לים? אפילו ׳האליטה׳ בדמות פרחי הטיס הצביעה לו. יש מי שטען ש׳מצביעיו הולכים אחר הרגש׳. במקום לומר זאת בצורה מזלזלת ולראות בכך תופעה שלילית, אני מציע שננסה לבין את המושג ׳רגש׳ במובן היותר עמוק והיותר כללי שלו, מעין קליטה רגשית המונית. כך נדע לראותו באור חיובי.

ובכן, רגש איננו תמיד מה שאנחנו חושבים. ניתן להגדירו במובן הפסיכולוגי כחוויה סובייקטיבית הקשורה למחשבות, לתחושות ולתגובות התנהגותיות. אפשר להבין את מי שאינו סומך על הרגש, שהרי ודאי שהשכל הוא שצריך למשול בנפש האדם כדי לקבל החלטה. אבל זה נכון כלפי רגש גחמתי – רפלקטיבי. אדם זוכה בלוטו – שמח, נפל וקיבל מכה – יבכה, חלפה הסיבה, עבר הרגש.

אך ישנו רובד נוסף של רגש, רגש איתן יותר. רגש שאיננו חולף, אלא כזה המלמד על נגיעה בעומק החיים. אני קורא לו – 'רגש מושכל' או 'חכמת הלב'. זהו רגש אותנטי ויציב שבעטיו השכילו רבים לבחור דווקא בבן גביר. אינטואיציה פנימית האומרת ״ככה״, שהיא תשובה אשר לעיתים חזקה מאלף נימוקים רציונליים, כאשר אדם קולט בחושיו הפנימיים שמשהו גדול מתרחש. זה מסביר איך אפילו בלא הגות פוליטית סדורה, הצליח לחדור ללבבות. אומר אחד פשוט בדבריו – אי אפשר לתת לאויב דריסת רגל בהנהגת עם ישראל, יש להחזיק את מושכות ההנהגה בידיים יהודיות.

בן גביר תפס מה שגנרלים לא הבינו

ישנו מאבק רעיוני על טשטוש הזהות הלאומית ובן גביר אומר ברמה הבסיסית והפשוטה ביותר, ׳אני רוצה לחיות׳, ׳לא רוצה שיהרגו בנו׳, ׳אני רוצה להיות הריבון׳. זו כנראה הנקודה המרכזית סביבה מתלכדים המוני התומכים. תפיסת עולם פשוטה של לאום הרוצה להיות עם חופשי בארצו, שמרוב שרבים שכחו אותה, נוצר אצלם עוות מחשבה כזה אשר איפשר לאידיאולוגיות מפרקות זהויות לחדור לקרבם.מי שלא מבין את זה יכול לחשוב שהסכנה הממשית הינה ׳פלגנות בעם׳ (לא שאני מקל ראש חלילה בסוגית האחדות, אך אין היא האיום העיקרי עד כדי שרמטכ"ל מכהן כך סבור), ועוד לקרוא למי שלא מיישר קו עם תפיסות עולם פרוגרסיביות ״תתי אדם״, ״כוחות האופל״ ועוד.

בן גביר הבין בלי להתגייס לשורות צה״ל, שהאיום החמור ביותר הינו האויב, ועל עצם עיסוקו יום יום ושעה שעה בסוגיה שהכי מטרידה את העם – הוא זוכה לאהבה כלפיו. זה כנראה גם מפני שהוא אוהב את העם, יורד אליו מדי יום ביומו – איש שטח מספר אחד, ו״כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם״.במציאות הפוליטית המעידה על שטחיות, בה חברי כנסת מחליפים מפלגותיהם השכם והערב, בן גביר הבין שעתה הלבבות הפתוחים של העם יוכלו להכיל את דבריו. מדוע? ראשית, משום שהוא מעיד על יציבות – לא זז מעמדתו האידיאולוגית מאז היותו נער, והיה מוכן משך כמה מערכות בחירות ללכת עד הסוף אפילו במחיר הכסא. שנית, לנוכח תחושת חוסר הבטחון, העם עצמו פתוח יותר לתפיסת העולם הטבעית שהוא מנסה לייצג.

בן גביר יצטרך להוכיח במעשה כי נכוחים דבריו שהרי ׳אין המדרש עיקר אלא המעשה׳. אם יטיב לעשות אם לאו – אינני יודע. דבר אחד ברור לי – עלינו ללמוד שיעור עצום מתופעת נהיית המון העם אחריו. אין זה דבר של מה בכך, זהו הדבר הגדול המתרחש אותו קולט הרגש השכלי של ההמון, האינטואיציה הבריאה של העם החכם והנבון, נבון הלב. סבבי הבחירות התישו את העם ועתה הוא הצביע ברגלים. הוא קץ בשקרנות ובהעמדות הפנים. הוא מואס בשאט נפש במעידים על יושרתם, במהללים את מעשיהם ובמשבחים את הישגיהם. העם צמא להנהגת אמת, הוא מבקש זאת. הגנרליזציה איננה ערובה פוליטית. מי שהולך אחריך לקרב לא בהכרח ילך אחריך באזרחות – פה דרושה הנהגה אחרת, אבל בראש ובראשונה חיבור לעם, ולא ניתוק אליטיסטי המקבל תעודת הכשר ממכון וקסנר.

למדנו מן הבחירות הללו שאת השיח אודות העשייה בסיירת ובחברת ההייטק, יחד עם הפיקוד על הטייסת ושני רמטכ״לים תורנים, יש להחליף בסדר יום העוסק בסוגיה המרכזית – ביטחון, ובאופן אמיתי – כזה הנוגע ב׳רגש הכללי׳ של האומה. כך בלא כריזמה של ממש (מה שמעיד על משיכה יותר אמיתית), הצליח בן גביר לבנות בקרב ציבור עצום את האמירה הפשוטה הזו "ככה”. בלא תכניות של ממש וללא הבטחות דרמטיות, הביס שני רמטכ״לים והצליח לנגוס בכוחו של הליכוד הזקן ושל תנועת הציונות הדתית הצעירה יותר.

=

שי קלך הוא יו״ר מכון מחצבים