יום רביעי בבוקר. תוצאות האמת מאחורינו, וכולנו נדרשים לחשבון נפש.

לא, בהקשר זה התוצאות עצמן חשובות פחות. בין אם בחרנו בממשלת נתניהו מחודשת, בתמיכת המפלגות החרדיות ו"הציונות הדתית", בין אם בחרנו להמשיך את התיקו הפוליטי המתסכל ובין אם התרחש משהו מפתיע עוד יותר – כולנו, ללא יוצא מן הכלל, נדרשים לחשבון נפש.

שלא תהיה טעות: יש לי דעה פוליטית מוצקה, שכתבתי עליה לא מעט בשנים האחרונות, ושאינני חושש לעמוד מאחוריה. ואולם ככלות הכול, דומה שההתפתחות הדרמטית ביותר במחנה הדתי הלאומי, בשנה וחצי האחרונות, לא הייתה שינוי זה או אחר בדפוסי ההצבעה המגזריים, אלא השינוי המעמיק (והמעציב להפליא) בדפוסי השיח הפנים-מגזרי, והתהומות המשותפים שכולנו נגררנו אליהם, בהקשר זה.

אלו אינן רק ההתנסחויות המושחזות-להרע, האישיות והפוגעניות בכוונת מכוון, המתעופפות מכל מקלדת ובכל כיוון, גם ברגעים אלו ממש; וזו גם איננה רק חשיפתם של רבים מנבחרינו במערומיהם הערכיים והחברתיים, המתירים להם לנקוט בכל לשון, בכל פעולה – נמוכה וחסרת מעצורים ככל שתהא – כדי לקדם ולו במשהו את מטרותיהם (האישיות? הפוליטיות ? לעתים קשה לדעת). עיקרה של הדרמה היא באופן שבו השפיעו כל אותם פוליטיקאים, כל אותם אישים – ואפילו חלק ממנהיגינו הרוחניים, אבוי – על מעמקיו ורוחבו של הציבור כולו: על חוסר יכולתו לנהל עוד שיח אידיאולוגי ופוליטי ענייני, סדור, קשה וכואב מאד לעתים, תוך ניסיון להקשיב באמת לנקודת מבטו של הזולת, ונכונות של ממש שלא לפסול על הסף את כל מי שמסקנותיו הסופיות שונות משלך.

כי השלכותיה של דרמה עצובה זו – וההתדרדרות המתמשכת באופיו של השיח הפוליטי – משפיעה, כאמור, ממש לא רק על המרחב הפוליטי או האידיאולוגי המובהק: אנו חשים בה כולנו בבתי הספר של ילדינו; בבתי הכנסת שבהם אנו מתפללים; בקבוצות וואטסאפ יישוביות, קהילתיות וחברתיות – ולמעשה כמעט בכל מקום ובכל מרחב, מקוון או מציאותי. דווקא זו – ולא הרכבה הצפוי של ממשלה זו או אחרת שעמה נתעורר ברביעי בבוקר – היא הנורה האדומה המהבהבת בפנים של כולנו, ומחייבת אותנו לפעולה.

אמנם, אני יודע היטב שיש רבים בינינו הסבורים כי אנו מצויים במערכת בחירות הרת-גורל במיוחד, היסטורית באופייה וכמעט חסרת תקדים בחשיבותה. אני כאמור מודע לכך, אף אם אינני בטוח שאני שותף לתחושה זו. אני גם מודע לתחושתם של רבים בציבור, כי האשמה נופלת פה ברובה המכריע על צד אחד בעימות הפוליטי הפנים-מגזרי, שתוצאותיו הן שהכריעו את מפת המפלגות הסופית, שעמה התעוררנו כולנו זה עתה.

אלא שהאשמת צד אחד – כמעט תמיד הצד שאינך מזדהה עמו – באחריות לתופעה חברתית כה רחבה, היא ניסיון שטחי מדי, מהיר מדי ואוטומטי מדי להגדיר את הבעיה או לנסות להתמודד עמה. וזו, כשלעצמה, חלק מבעיית השיח עצמה: הצבתו המיידית של כל אדם, של כל שיטה, של כל פעולה, על הציר החד-ממדי של אמת ושקר, של בני אור ובני חושך; הפרחתן של סיסמאות מושחזות וקולעות לתיאור כל בעיה ולשרטוט כל פתרון.

העולם, המדינה, החברה הישראלית – כל אלו כמובן מורכבים בהרבה מחשיבה פשטנית כל כך, אבל נדמה שלאיש מאיתנו – ובייחוד לצעירי החברה שבה אנו חיים – אין סבלנות לחשיבה אידיאולוגית מורכבת, או לדיון השוקל אלו מול אלו הכרעות מוצעות במציאות שאיננה מושלמת.

ובכן, חשבון הנפש מוטל כעת לפתחם של כולנו, וכך גם החובה לשוב ולבחון את אופן הדיבור, ההתנסחות וההתנצחות הפוליטית, שבה הרגלנו את עצמנו בשנתיים האחרונות. לא כדי להכריע את גורל הממשלה הנוכחית, תהא אשר תהא, אלא כדי לעצב באופן מחודש, מוצלח וערכי יותר את החברה שבה אנו וילדינו חיים.

ד"ר ראובן גפני, תושב שדמות מחולה, אקדמאי העוסק בחקר ארץ ישראל בעת החדשה