למעלה מ-250 רבנים ורבניות מכלל גווני הקשת הציונית דתית התאספו אתמול בכנס בנושא הרווקות המאוחרת במגזר הדתי והפתרונות לה.
בכנס הוצגו נתונים המדברים על למעלה מ-50 אלף רווקים בין הגילאים 25-40 במגזר הדתי לאומי, וכ-1500 הנשארים רווקים עד גיל 40 לפחות.
(צילום: דוברות איחוד דוברי הציונות הדתית)
הנתונים משמעותיים, והעובדה שרבנים ורבניות ממגוון ארגונים וקבוצות מהציונות הדתית התכנסו יחד, משמעותית לא פחות.העובדה שהתכנסו אנשים מכובדים כל כך מקבוצות שונות כל כך והניחו את המחלוקות בצד עבור כאב הלב של רבים כל כך, היא בשורה כשלעצמה.
עם זאת, ועם הכוונה הטובה בבירור של הכנס הזה, האם הוא עוזר?
בציונות הדתית מצוינים בפאנלים. כנסים, ישיבות, שולחנות עגולים והמון הזדמנויות לדבר. קולות חשובים נשמעים, פרשנויות מוצעות, אבל איפה האמירות האלה פוגשות את המציאות?
אם הדיון עוסק בשאלות הלכתיות, הוא פוגש מציאות. אם הוא שם על השולחן שאלות כמו טבילה לפני חתונה או הקפאת ביציות, הוא פוגש מציאות. אבל כדי שלדיון המהותי יהיה ערך, צריכה להיות שאלה פרקטית שמקבלת מענה, והשאלה הפרקטית צריכה להגיע מלמטה. מה רווק דתי בן 38 מירושלים צריך מאותו פורום, כדי להקל עליו?
אנשי הרוח, ההלכה והמוסר שמובילים את הציבור הדתי עושים צעד אמיץ ולוקחים אחריות על סוגיית הרווקות. אם כך, צריך באותה נשימה לבחון את ההגבלות, העקרונות והציפיות שבדרך שאולי מייצרים את הבעיה אותם הם שואפים לפתור.
בחור צעיר שנפרד מהחברה בשיעור א' כי הגיע הזמן להתחזק, תלמידת תיכון שמרגישה בגיל 18 שהיא באיחור, וזוג תמים שמתמודד עם הקושי בשמירת נגיעה ומזדרז להתחתן או להיפרד.
אפשר לדבר על סוגיות בוערות. אפשר לכתוב פרוטוקולים ולגבש מדיניות אבל כל אותן סוגיות הן סיפור פרטי, ספציפי, יחיד במינו. כשרוצים לפתור בעיה צריך להכליל, אחרת אין מאיפה להתחיל. אבל צריכה להיות מסקנה רלוונטית כדי שהגדרת קבוצת ה"רווקים המאוחרים" תרצה להיכנס תחת קורת הגג שרוצה לתת להם מענה.
כנס שמתמודד עם בעיות פוריות וכנס שמתמודד עם להט"ב דתיים וכנס שמחפש תשובות לאחוזי הגירושים העולים במגזר הדתי- כולם נכונים, כולם חשובים, אבל בעיני, הם מפספסים. הם חלק משיטה של לדבר על הבעיה בלי לגעת בה.
המרחק בין השיח המתנהל למעלה לבין המציאות בשטח איננו רק נחלתם של כנסים מהסוג הזה. הוא אופייני גם לישיבות ממשלה ולהחלטות של אלופים בצבא וגם לאסיפות הורים של פעם, בהם הילדים היו מנסים להאזין מבעד לדלת ולשמוע מה הם עשו לא בסדר.
צריך בעל בית, צריך מישהו שיוביל את הציבור, אבל אני לא בטוחה שאותם אלפי רווקים שנכנסים לסטטיסטיקה, מעוניינים בהובלה הזו או מרגישים שייכים לקבוצה הזו. שיח מהסוג הזה אופייני בייחוד למגזר הדתי לאומי בכך שיש ניסיון להחיל את הבעיה, ואת פתרונה, על כולם.
יוני הדתל"ש בן ה-32 שגר בדירת חדר בקיבוץ בבקעה לא דומה לליאור בת ה-36 שעושה את הדוקטורט שלה באוניברסיטת בר אילן וגרה עם שותפות. רווקות של אחד היא לא הרווקות של השני, והניסיון לקרוא לסטטוס הזוגי שלהם בשם כמו "רווקות מאוחרת", הוא יומרני.
אי אפשר להכניס 50,000 אנשים תחת אותה קטגוריה, כשהמכנה המשותף היחיד הוא היותם לא נשואים. אני לא מבקרת לרגע את הניסיון הכנה, המרגש והאמיתי לעזור לכל מי שחפץ למצוא את החצי השני שלו. הכוונה טובה בוודאות. טובה, ובעיני, מנותקת.
גם שיעורי החלמי"ש בתיכון, הפעולות בבני עקיבא והדיבורים הבלתי נגמרים על שמירת נגיעה, קשורים לאותה אמונה, לפיה הסיפור הזוגי, האינטימי, הפרטי, מוכתב על פי דיונים ברומו של עולם.
האם סמכות הלכתית, נורמות חברתיות, ועקרונות מוסריים חלים על ההחלטה האישית איך לסלול את חיי? חד משמעית. אבל סיכויי ההצלחה לקשר מתפתח בין איש לאישה, לא שייכים לשם.
האם היום, בבוקר שאחרי הכנס, יש רווקה אחת שמרגישה אחרת?
דברים לא קורים ביום, אבל אם מאות רבנים ורבניות, אנשי ציבור, מתכנסים יחד ומוכנים לשים את כל המחלוקות בצד לשם שמיים- לשם החשיבה המשותפת על הבעיה שמעסיקה את כולם- לדבר צריכים להיות הדים במציאות. ואיך יהיו הדים? כשהדיון יהיה ספציפי. כשיבואו איש ואישה שקוראים לעצמם "רווקים מאוחרים" וידברו מול החבורה הזו מליבם. אולי הם יחזירו את הנוכחים עשור או שניים אחורה, למקומות בהם החברה הדתית קבעה עבורם איך מסלול חיים אידיאלי אמור להיראות.
אולי אני תמימה, אולי אני עצמי יומרנית, אבל אני מאמינה שזוגיות בריאה, אוהבת, יציבה, היא חיפוש שתלוי בי. בסביבה הקרובה שלי גם, אולי גם במורים שליוו אותי בזמנם, אבל היא בעיקר שלי.
הפורומים שמחפשים פתרון לבעיית הרווקות מחפשים גם אשמים, או לפחות מחפשים את מי שייקח אחריות. אבל מי ייקח אחריות אם לא האדם על עצמו?
איך דיון ברומו של עולם יכול להפגיש את החברה הטובה שלי, שרואה את כל החבורה שלה גדלה ומתחתנת ומביאה ילדים, עם החצי השני שלה?
צריך לנסות לשדך בכל הזדמנות, צריך להפגיש, צריך להקים אפליקציות שיקלו על אנשים להכיר. אלה יוזמות ברוכות ויכול מאוד להיות שהן נולדו כתוצאה מדיון מהותי וחשוב. אבל הן לא נותנות פתרון לכולם וטוב שכך, כי הבעיה היא לא "של כולם".
יש מלחמות שצריך לנהל, ויש דברים שצריך להכליל בהם, להתגייס, להיאבק עליהם בחוצות העיר. אני לא בטוחה שרווקות, בטח לא אם אחרים מגדירים האם היא מאוחרת או לא, היא חלק מאותם דברים.
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
