ההיכרות של זהבה קור, הסופרת הישראלית, עם אורי אורלב מתחילה מזמן. אז, כשקראה את הספרים שלו וזיהתה בהם את כל מה שצריך שיהיה בספרות ילדים: אמת, יושר והומור. "הומור, ילדים מבינים מיד. לא צריך לרדת אל הילדים, אלא לעלות אליהם. ואורי אורלב ידע את זה יפה מאוד".

קור הכירה את אורלב דרך הספרים וגם במציאות, והיא מספרת על פגישה איתו בכנס בירושלים במשכננות שאננים ב-2007.

"עברו כמה שנים טובות. נסעתי מתל אביב, ואורי כבר היה בן 80 והלך לאט. השאלה הראשונה שלי הייתה- איך הגעת לפה? והוא ענה, ברגל! ואני התגלגלתי מצחוק". אורלב גר בימין משה, שהפכה לשכונה בוהמית שאמנים וסופרים הוזמנו לגור בה אחרי ששת הימים, בדירות שהוקצו על ידי עיריית ירושלים.

אורי אורלב (יונתן זינדל/פלאש90)

"לפני כמה שנים ראה בני סרט בטלוויזיה שבו הגיבור הטוב הצליח להימלט מידי הרעים. הוא הסתכל בי במבט רציני ושאל:״אבא, איך ברחת מהגרמנים?״.

כך נפתח ספרו של אורלב "משחק החול". קור מסבירה שמדובר בספר קצר של 50 עמודים, שתמיד קורץ לילד כשהוא צריך לקרוא קריאת חובה. "זה היה הרבה לפני הארי פוטר".

"הבן פתאום מבין שאבא שלו הוא הגיבור הטוב, שהצליח להימלט מהרעים. זה משפט פתיחה פנטסטי, והוא אומר שילדים חייבים סוף טוב". לדבריה, את הקשיים הילדים מגלים בעצמם בהמשך. "אם אתה רוצה לתפוס אותם, תן להם להיות השורד, הגיבור הטוב, מי שמספר את הסיפור".

איך אפשר לספר סוף טוב כשכותבים על השואה?

"כמו בסיפור של דוגו". עונה קור. דוגו הוא אביה, שורד שואה, והספר שכתבה עליו נפתח כך: "מי שיש לו אומץ – ימשיך ויקרא את הסיפור הנורא על מה שקרה לי כשהייתי נער. מי שאין לו אומץ – יקרא קצת ויסגור, יילך למטבח ויוציא לו מהמקרר קצת גלידה."

"יש כאן ישירות, יש אמת ויש הומור. ויש את הכתיבה שהפכה את אבא שלי לגיבור, וזה מה שהילדים צריכים". קור כתבה את סיפורו של אביה, ואילו אורלב סיפר על השואה בגוף ראשון, וידע להגיע לילדים במילים פשוטות ובחיוך.

את ספרו "קרובי משפחה", כתב על הסיפור שלו ושל אחים, שני יתומים שהגיעו לבדם לארץ לקיבוץ אחרי השואה, וקיבלו לפתע מכתב מדודים רחוקים, שמצאו את שמותיהם בין שמות השורדים. הדודים הרחוקים רצו להיפגש, ושני הילדים יצאו למסע מהקיבוץ לתל אביב. "הוא המציא מילה, וזה תופס".

לא כולם יודעים להנגיש ספרות כזו. זו מלאכת מחשבת

"נכון. מפעל החיים של השורדים הוא סיפור הסיפור שלהם בכל דרך שהיא". היא עונה. "לא תמיד צריך לדון את הספרים של השורדים באמת מידה ספרותית, מי שמצליח להציף את הסיפור עשה דבר נפלא, ואחדים באמת נעשים נחלת הכלל, כמו הספרים של אורלב".

היא מספרת על אישה שהגיעה לבית העדות בניר גלים ורקמה על בד את תכנית המחנה של אושוויץ. "כל אחד מספר בדרכו וזה מספיק. ארבעה חודשים אחרי שנאצים עלו לשלטון הם שרפו את ספרי היהודים. הגרמנים שורפים, והיהודים כותבים".

ומה בכתיבה של אורלב כל כך עבד?

"קרובי משפחה הוא בסוף סיפור מתח עם סוף טוב. הילדים מהקיבוץ הרחוק שבהתחלה לא ידעו מילה בעברית ויוצאים למסע לתל אביב". קור מספרת שכשקראה את הספר, לקחה אותו איתה לבית התל אביבי ברחוב בזל 39, שם מתרחש המפגש בסיפור בין היתומים לדודים, רחוקי המשפחה. "זה מה שהספרים של אורלב עושים. אתה רוצה לגעת בהם".

גם כשקראה את גיא אוני של שולמית לפיד בצעירותה, נסעה באמצע החופש הגדול לראש פינה, לחפש את גיבורת הסיפור. "האם זה ילדי? אולי. אני חיה בדמיון? לא. מי שכותב לילדים ונוער, מבקש לגעת בסיפור".

הספר בכניסה לבית ברחוב בזל 39 (צילום: אוסף פרטי)

דרך ההיכרות עם אורלב, הצלחת לגעת בסיפור?

"בכנס ההוא ב-2007 ביקשתי ממנו נבוכה, הייתי נבוכה מהצעד הזה, אבל רציתי את הקשר הזה איתו, והנה, יש לי את הספרים עם ההקדשה.

שם, הייתי מוכרחה לברר איתו איזה עניין ספרותי. ושאלתי, זה נכון שאמא של לולק צבעה לבלונדיני כדי שלא יזהו שהיא יהודיה? הוא הרים את הראש, הסתכל עלי ואמר- מה פתאום, היא פשוט רצתה להיות ג'ינג'ית!". התמימות הילדית והרצון לדעת עוד, להבין את הפרטים, הוא עדות לכתיבה יוצאת הדופן של אורלב שידע לדבר את השפה הזו היטב.

כשבנה הקטן, יהודה היה אז בן 8, ראה את ההקדשה של אורלב, אמר: "אמא, רואים על הכתב שלו שכשהוא היה ילד הוא עשה קליקים באצבעות."

חתימה של מי שעשה קליקים באצבעות (צילום: אוסף פרטי)

יש דמיון בין הספרים שלך לשל אורלב?

קור שמחה על החיבור ומספרת שסביב השיחה הזו, היא חשבה על הקשר ביניהם ועל הדמיון שהתגלה לה. "אני לא מדברת על תפארת ספרים כמו רוץ ילד רוץ ונוספים נפלאים שהוא קיבל עליהם אינסוף פרסים, ובצדק. אלא על שני ספרים דקים וקטנים, שאיתם התחילה ההיכרות שלי עם אורלב- החיה והספרותית".

בספר משחק החול, אורלב כותב על ההוראה של אחד ממנהלי הוצאות הספרים בארץ שהכריח אותו לשנות את שמו לשם עברי. זה היה בשנות ה-50, עת הדרגים הפוליטים דרשו מהאנשים לעברת את שמם "כאילו כך אפשר להפוך את האנשים לבני חורין בארצם החדשה", כפי שכתב אורלב.

גם בספרה של קור "לבן גוריון ובחזרה", בו היא מספרת על ילדת הכפר שמגיעה לתל אביב לפגוש את בן גוריון, המשפחה שלה מסרבת לעברת את השם מגולדברגר לגולן, "כי איך ימצאו אותנו הדודים שמחפשים אותנו מלפני המלחמה?. אלה פרטים קטנים שתופסים את הילדים, ואני מאושרת שיצא לי לכתוב אותם".

אורלב ידע גם לכתוב על הדברים שבאמת מטרידים ילדים.

"האם התעוררתם פעם בבוקר ולא רציתם לקום, וחשבתם הלוואי שיקרה משהו, למשל שיהיה לכם חום, או אפילו שתפרוץ איזו מלחמה קטנה, או איזו סערה לא מזיקה מאוד, אבל שיהיה בה די כדי להמשיך לישון? והנה זה קרה לי באמת. באו גרמנים ואני נפטרתי מבית הספר". כך כתב אורלב, והיטיב לתאר את המחשבות הכנות, הערמומיות, של ילד קטן.

"אבי מספר שכשלקחו את כולם לגטו, הוא שמח משני דברים, שהוא עם המשפחה שלו, ושהוא לא צריך ללכת לחיידר". אומרת קור, ומספרת על העורכת של ספרה שניסתה להוריד קטעים לא חינוכיים מהספר- כמו על הילד שלא רוצה ללכת לבית הספר, או הילדים שלמדו שכשעוברים ליד כנסייה צריך לירוק. אבל היא יודעת, שהדברים האלה נוגעים.

ומה עשה את אורלב לייחודי כל כך?

"לא כל אחד מסוגל להתמודד עם ילדים". קור מסבירה שהיכולת של אורלב להגיש לילדים את הסיפור שלו, לכתוב בבהירות, היא מיוחדת. היא מספרת על חתן פרס נובל לספרות אימרה קרטש, סופר יהודי הונגרי ששרד את השואה. בספרו "קדיש לילד שלא נולד" הוא כותב: "לא! לא אוכל להיות לעולם אב. לא יקרה לעולם לילד אחר אשר קרה לי".

"כששואלים את אבא שלי למה יש לו שתי חותמות על יד שמאל הוא אומר בשיא החיוך, היה מבצע בסופר, 1+1. כך הוא שומר על הילדים ומספר את הדברים בדרך כנה, והומוריסטית".

זהבה קור נפרדת מאורלב שהשאיר אחריו מורשת עבורינו. "זו הזדמנות לקרוא שוב את הספרים שלו, ולחפש גם את הדקים שביניהם. לחפש את הרוח המיוחדת. הוא היה סופר ילדים יותר משהיה סופר שואה, ולכתוב לילדים זה מפעל חיים. מהלב, בלי לזייף, ובגובה העיניים".