ההחלטה הדרמטית של ניר אורבך למעשה לפרק את הקואליציה הנוכחית, מצטרפת לשורה מתארכת של אנשי ימינה שעזבו את ספינת האם.

חלק מאותם אנשים שתמכו, ואף היו חלק ברשימה לכנסת, נטשו עם הקמת הממשלה לפני שנה. דמויות כמו אלון דוידי ועמיחי שיקלי, שמראש לא הסכימו לחצות את הקווים עם בנט.

כל זה לא הפריע לבנט להתקדם לעבר אותה "ממשלת שינוי" שהוחזקה על ידי רוב מזערי של 61 חברי כנסת, ועד לפני שלושה חודשים, היא גם הצליחה לשרוד באופן לא רע.

בנט ולפיד עם שרי הממשלה (צילום: יונתן זינדל/פלאש 90)

אך מאז המכה שהנחיתה עידית סילמן באותה שעת בוקר מוקדמת, הקואליציה לא הצליחה להשתקם, ואחרי גל ארוך של ח"כים סוררים, שכולל את ג'ידא רינאווי-זועבי, מאזן גנאים וגם מיכאל ביטון, שאלת פירוקה היא רק עניין של זמן.

נשאלת השאלה מדוע אלו דווקא סילמן ואורבך, מכל סיעת ימינה, שבחרו בצעד הזה. מה קרה שאחרי כל כך הרבה זמן של חברות קואליציונית מורכבת, נשברו אותם שני חברי כנסת, ודנו את גורלה של המערכת הפוליטית.

אורבך ובנט במליאה (צילום: יונתן זינדל/פלאש 90)

הפרשנים הפוליטיים נשאלים כל הזמן מה קרה לצמד הח"כים של ימינה, והתשובה כמובן מורכבת, בגלל שמלבד הסוגייה פוליטית, המימד הפסיכולוגי תופס הרבה יותר מקום.

בחינה של המאפיינים שדומים לשניהם, מראה שאולי מלכתחילה הם היו יותר מועדים לפורענות, ומראש הסיכוי שההחלטה הזאת תגיע היה גבוה.

בלי הכבוד, עם כל הרעל

מתוקף התפקידים בהם החזיקו מטעם הקואליציה, התנאים שלהם היו כמעט בלתי אפשריים. סילמן בתור יו"ר הקואליציה ואורבך בתור יו"ר ועדת הכנסת, למעשה ניצבו יום יום בצמתים הכי חשובים בהובלת המדיניות המורכבת של הממשלה.

הם אלו שכל הזמן הסתכלו בעיניים של חברי האופוזיציה, וחטפו גידופים קשים וביקורת קטלנית על כל צעד. הם השניים שלמעשה נשלחו כמעט בתור "בשר תותחים" למאבקים הקשים, ולאט לאט נשחקו. 

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

עימות סטרוק ואורבך בוועדת הכנסת, ארכיון (מתוך ערוץ כנסת)

ויותר מכך, בניגוד לשאר בכירי ימינה, הם לא החזיקו ביוקרתיות של התפקידים המיניסטריאליים הנוחים.

בזמן שאיילת שקד ומתן כהנא נהנו ממנעמי השלטון, בשררה של משרד ממשלתי, טיסות לחו"ל וקבלת החלטות היסטוריים, הם נאלצו לכתת רגליים בין הצבעה להצבעה, לבלות לילות לבנים בכנסת, ולקדם חוקים ולדברר צעדים שהם מתנגדים להם.

מתן כהנא ואיילת שקד (צילומים: יונתן זינדל/פלאש 90)

המגזר כעס, והם חטפו את זה בפנים

ניר אורבך ועידית סילמן הם מבשרה של הציונות הדתית. הם גדלו בחממות הכי מגזריים, נטועים עמוק בחברה הדתית-לאומית, וחיים את השטח כבר עשרות שנים. הם אלו שסבלו יותר מכל מההפגנות, הבוז וההשפלה הציבורית.

שקד מגיע בכלל מרקע חילוני וגרה בצפון תל אביב, כהנא גדל כל חייו בעולם הצבאי המעורב, וגם קארה ופינטו לא גדלו בערוגות המגזר.

אי אפשר להשוות את מסכת הלחצים שסילמן ואורבך חווים בשנה האחרונה, את הקשיים שהילדים שלהם חווים בבתי הספר, את הקריאות נגדם באירועים פרטיים, או בכל יציאה למכולת ולבית הכנסת.

מחאה מול ביתו של אורבך בפ"ת (צילום: אבשלום ששוני/פלאש 90)

עוד לא ברור האם באמת אורבך ילך עד הסוף ויביא בעזרת האצבע שלו לבחירות חדשות ולמעשה יסלק את חברו הטוב בנט מלשכת ראש הממשלה.

בקואליציה עוד מנסים ללחוץ על אורבך לחזור בו, ומנסים לפתות אותו בשלל דרכים להאמין שהמשך קיומה של הממשלה היא חיונית. 

אבל מה שהם לעולם לא יבינו, זה שבזמן שהם מתקבלים באהדה ציבורית ובחיבוקים חמים, אורבך נשחק לאט לאט. 

יש הרבה מקום לחישובים פוליטיים ולתכנונים אסטרגיים, אבל לפעמים תחושת הבטן היא החזקה מכולן. אורבך לא "נשבר", הוא פשוט קלט שהמחיר שהוא משלם גבוה מידי. וכמו עידית סילמן, הוא אולי הבין את זה מאוחר מאוד, וכעת הוא מנסה לתקן את צעדיו.