מי שחבריו הוירטואליים שייכים לצד הימני של המפה – קרא בימים האחרונים פוסטים משולהבים נגד ה"בוגד" אדם ורטה ובעד "גיבור ישראל" אריאל זילבר. וכן להפך. בדיוק להפך. הרשתות החברתיות סוערות בימים האחרונים. זה התחיל עם סיפור אדם ורטה והמשיך לפרשיית אריאל זילבר. כדרכם של פורומים חברתיים, שם אין מסננים ואין פוליטיקלי-קורט. כל אחד מורשה לומר בדיוק מה שהוא חושב – וכל אחד בעיקר משכנע את חבריו שהם נמצאים בצד הנכון.

ההבדל הוא שאת זילבר לא התחילו להחרים היום ואת אדם ורטה, ככל הנראה, ימשיכו לחבק כאן מחר. בימים האחרונים לא היה אף דמיון בין הדיון של העם – ברשתות החברתיות, לבין הדיון הרשמי שהתנהל בתקשורת. ברוב כלי התקשורת היה שוני מהותי בין שני האישים: אדם ורטה היה "מורה שהשמיע את דעותיו" וזילבר אמן עם דעות "קיצוניות", או "פרובוקטיביות" ואפילו דעות "בעייתיות". ואיך אפשר לקבוע מהם דעות בעייתיות?

לדברי זילבר מאז שעבר לגוש-קטיף ערב העקירה הוא מוחרם בתחנות הרדיו. אז גם הוציא את האלבום הראשון שלו שלא נכנס לפלייליסט של גלגלצ. לא היה באלבום הזה אף גוון פוליטי, אלא מוזיקה זילברית משובחת. אבל באותו זמן זילבר כבר לא היה שייך לצד הנכון.

אז מה היו האמירות "הבעייתיות" של זילבר? בימים האחרונים דיברו על כך שהוא "תקף את ההומואים". בפועל זילבר התנסח בצורה הרבה יותר עדינה. "לא אמרתי שלהיות הומו זה לא מוסרי, אמרתי שזו סטייה. סטייה מדרך הטבע… אני לא אומר תהרגו אותם. שיחיו. יש לי כבוד אליהם, אבל לא בבית ספרנו, איך שאומרים. אולי יש לי אפילו חברים הומואים או לסביות, שיהיו בריאים, אבל אני, מבחינתי, סולד מזה" (ידיעות אחרונות, מרץ, 2001). אני אישית אגב גם סולד מהומואים וכמוני חלקים נרחבים מהחברה הישראלית. אז כולנו בעלי דעות בעיתיות?

כשחתן פרס ישראל קרא לשחרר רוצח

דליה רבין טענה שזילבר "קרא לשחרר את יגאל עמיר". האמת הייתה שזילבר הדגיש כי אין לשחרר את יגאל עמיר אבל טען שצריכים להעניק לו זכויות הומניטריות כמו לכל אסיר. מה רע בקצת זכויות אדם? למה לשמאל מותר להפגין בעד זכויות אדם לרוצחים שטבחו בנשים וילדים ולזילבר אסור לדאוג לזכויות האדם של יגאל עמיר? נכון שכאן מדובר על נושא רגיש וכולנו רוצים לשלול את כל הלגיטימיות שבעולם מיגאל עמיר, אבל האם דרישה לזכויות אדם היא סיבה להחרים?

עמוס עוז, למשל, שלח את ספרו עם הקדשה אישית לרוצח הפלסטיני מרוואן ברוגתי וקרא לשחררו – לא רק להעניק לו זכויות. ברגותי הוא רוצח סדרתי, שאחראי לרצח בדם קר של תינוקות, נשים וזקנים. אנשיו נשלחו לפוצץ אוטובוסים עם ילדים ברחובות תל-אביב. עמוס עוז הוא זוכה פרס ישראל לספרות. במקרה הזה האושיה התרבותית לא נודתה ואיש לא קרא לבקש מעוז בחזרה את פרס ישראל. הוא פשוט שייך לצד הנכון. כמו שאמר פעם מישהו שבישראל רדפו את מי שצעק "שרון בוגד" רק כשהוא צעק בהפגנה הלא נכונה – אחרי ששרון כבר היה בצד הנכון.

ואם כבר מחפשים אמנים עם דעות "פרובוקטיביות", ששייכים לצד הנכון, יש כמובן את אחינעום ניני. זו שהחרימה את הטקס שבו זילבר היה אמור לקבל את הפרס, אבל השתתפה בטקס משותף למשפחות שכולות מהצד הישראלי והפלסטיני, כאילו אין הבדל בין תינוק שנרצח בנסיעה באוטובוס למחבל שנהרג כשניסה להכין מטען חבלה. את הפרס של ניני אקו"ם לא שקלו לבטל.

אריאל זילבר כבר בן 70 ותמיד היה כאן עוף מוזר. הוא לא רק אמן, הוא גם דעתן. זה לא קרה לו מאז שגידל זקן וחבש כיפה – זילבר מעולם לא ניסה למצוא חן לאוזן הישראלית. הוא ידע שהוא פוגע לעצמו בקריירה ובכל זאת התמימות הנצחית שלו ניצחה את הפוליטיקלי-קורט. ואולי זה מה שהכי מעצבן את אלו שתמיד יודעים מה אנחנו צריכים לחשוב: יש כאן מישהו שפשוט לא "סופר" את הבון-טון, אלא הולך עם האמת שלו עד הסוף. תגידו, לא מגיע לו על זה פרס מפעל חיים?