אתר הבית של המגזר הדתי
דואר אדום
זמני היום

שבועות ומדיניות רווחה

על רקע גמילות החסדים שמופיעה במגילת רות, יש לדבר על הצורך של מדינת ישראל לאפשר מנגנון גמילה הדרגתי מתלות בקצבאות, שמלווה אותו בהכוונה תעסוקתית וכלכלית

שבועות ומדיניות רווחה
  (צילום: שאטרסטוק)

מגילת רות היא בעיני סמל לעם היהודי, אשר בין סימניו 'גומלי חסדים': רות מגיעה למדינה חדשה, תרבות חדשה ועולם ערכים חדש. היא מגיעה בחוסר כל ואפילו במינוס: עם הרבה שמועות והתלחשויות. וכאשר היא באה ללקוט שיבולים בשדה בעז, זוכה לפגוש את כל הטוב והיפה שבתורת ישראל, המדריכה אותנו לראות את הזולת, לעזור לעני ולגר ולא לחיות רק בדאגה לעצמנו. ובעם ישראל, אשר מקיים בגופו ובממונו 'ואהבת לרעך כמוך'.

עוד באותו נושא

יוצאים משיעבוד החובות: כך תחגגו את פסח ללא דאגות

סיפורה של רות מתגלגלת מכאן בסגנון מעט אגדי, והנסיכה שירדה לאשפתות חוזרת להיות נסיכה ולבסוף אמה של מלכות. אך בימינו רבים וטובים מהנעזרים נתקעים במעגל הרווחה והקבלה ולא יודעים איך לצאת ממנו.

כך היא גילה, בחורה משכילה, בעלת תואר שני במקצוע טיפולי פרקטי, עבדה שנים רבות כסטודנטית וגם כאשת מקצוע והייתה מוערכת ורצויה בעבודתה. בעקבות משבר אישי וגירושין גילה עזבה את העבודה ומזה שלוש שנים לא עובדת. מקבלת הבטחת הכנסה וסיוע בשכר דירה וחיה עם הרבה עזרה מבני משפחה.

יום אחד היא מחליטה שאולי הגיע הזמן להפסיק את המעגל. היא מגיעה לפגישה הראשונה של התהליך הכלכלי בלי מסמכים בכלל, אבל עם המון תהיות וקולות בראש: האם כדאי לי לחזור לעבוד? אבל אני אאבד את הזכויות שלי להבטחת הכנסה! מצד שני אולי עדיף לעבוד ולהרוויח יותר? אבל איך אצליח למצוא משרה שתתאים לתנאים שלי כאמא? אולי עדיף לעבור לגור עם ההורים? אבל זה לוקח ממני ומהילדים את העצמאות והפרטיות! איפה בכלל אפשר למצוא דירה מספיק זולה וגם מספיק קרובה למוסדות החינוך של הילדים? ואיך אמצא עבודה גם באותו אזור? אולי עדיף לקנות רכב?

גילה היא לא היחידה שנעזרה ושרדה בזכות הסיוע של המדינה כמדינת רווחה אבל נפלה לפח של הקושי לשבור מחדש את תקרת הזכוכית ולצאת מהמעגל הזה.

במדינת ישראל פועלים מנגנונים שונים שמשקפים מדניות רווחה: המוסד לביטוח לאומי על שלל קצבאותיו הוא המוכר ביותר. אך קיימים עוד כמה מנגנוני רווחה שמובנים בחיינו, כמו: ביטוח בריאות בסיסי ומתן שירותי רפואה לכל אזרח, חוק חינוך חינם ושירותי הרווחה ברשויות המקומיות, בבתי החולים ועוד, שירותים שנותנים מענה לא רק לעשירונים התחתונים. בנוסף למובנה בחוק, קיימים מאות ארגוני חסד, אשר נותנים שירותי רווחה בתחומים שונים: ציוד רפואי, סיוע וייעוץ רפואי, סלי מזון, סיוע בהתנהלות כלכלית, ארגוני חולים לכל מיני סוגי מחלות ופגיעות, שנותנים תמיכה ומענה מקצועי, סיוע בדרכים ועוד ועוד. כל זאת באמצעות תרומות וולונטריות של זמן ו/או כסף שמאפשרות את כל הפעילות המפעימה הזו.

המציאות המבורכת היא שנדיר מצב שבו אדם במדינת ישראל יהיה ללא קורת גג וללא אוכל בסיסי. קצבאות ילדים, אבטלה, סיוע בשכר דירה או אפילו דירת עמידר, קצבאות נכות, סיוע משפטי חינם. אפילו ההוצאה לפועל, עם כל הרתיעה שיש לרובנו רק מלקרוא את צמד המילים הללו, היא גוף שמגן על החייבים, לא פחות (ואולי יותר) מהגנתו על הנושים.

צילום: שאטרסטוק

[בסוגריים אציין שכל המנגנון הזה עולה כסף, והרבה כסף. חלק ניכר הוא הביטוח הלאומי, אותו אנחנו משלמים מתוך ההכנסות שלנו ובכך מממנים את כל הקופה העמוקה הזו. גם ביטוח לאומי מקבל השלמות ממשרד האוצר וגם שאר מנגנוני הרווחה (בריאות, חינוך וכו') מתוקצבים מתקציב המדינה, דהיינו: הכל ממומן מהכסף שלנו, כלל האזרחים. כך גם חלק ניכר מהתרומות לעמותות הסיוע השונות וכך אנחנו זוכים לעזור לכל הנצרכים, גם אם לא תרמנו ישירות (וגם אם לא בחרנו בכך)].

כדי להבין איפה הגבול בין הדבש לעוקץ, כדאי לנסות להבין מה המשמעות של כסף?! כסף הוא כלי פרקטי לרכוש את הצרכים שלנו, לפעמים צרכים בסיסיים ממש. אבל כסף מבטא עבור אנשים רבים גם עמדה וכוח. מימוש הזכויות המגיעות לנו הוא כוח ומנגד היכולת להתפרנס בכוחות עצמי ולהחזיק את משפחתי היא כוח. לעמוד בסטנדרטים חברתיים זה כוח ומנגד – לדעת לחיות באיזון, בהתאם לוותר על חלק מההוצאות ולעשות את מה שנכון עבורי זה כוח! כאשר צריך לבחור בין שני ביטויי כוח שעלולים לסתור אחד את השני, נצטרך תמיד להבין מה מהם ממלא אותי בכוח אמיתי יותר וארוך טווח יתר.

ניתן להשוות את מדיניות הרווחה להנשמה. ממש כמו מכונת הנשמה ומתן חמצן לאדם שריאותיו לא פועלות, מדיניות הרווחה מנשימה כלכלית את האנשים שלא יכולים להתפרנס.

אבל ממש כמו שהנשמה וחמצון של אדם צריכים להיעשות אך ורק כשהמצב הרפואי לא מאפשר טיפול אחר. ממש כמו שהנשמה של אדם לאורך זמן פוגעת בתפקודים שלו לטווח ארוך (אנשים שהונשמו לאורך זמן צריכים שיקום ארוך, וגם בסופו לא תמיד חוזרים לעצמם) ולא מאפשרת איכות חיים טובה, כך גם מדניות הרווחה יעילה ועוזרת רק כשאין ברירה אחרת, רק כשבה תלויים החיים.

אם ניצמד לפירמידת הצרכים של מסלאו, ברור לכל שקיום בסיסי הוא צורך ראשוני ושבלעדיו אין אפשרות להתייחס לשאר צרכי האדם ברבדים האחרים. ברור לכולנו שמדניות הרווחה מאפשרת את הקיום הבסיסי הזה. אבל בואו ננסה להרים ראש ולהתרומם לשלבים הגבוהים יותר של הפירמידה. בואו נשאל את עצמנו מתי כבר לא נכון להיות תלויים בהנשמה חיצונית ואפשר לתת לריאות לנסות לעבוד לבד? מה ייתן לי יותר כוח ולטוח ארוך יותר: קצבה או השתלבות בשוק העבודה? האם יש לנו אפשרות להתעלות מעל צורכי הקיום הבסיסיים ולשאוף גם למימוש עצמי, נתינה לזולת באמצעות הכישורים שלנו ועוד צרכים עמוקים וגבוהים?

לעניות דעתי, אחד הדברים שחסרים במערכת כיום ויכול לעזור להרבה אנשים להשתחרר מהנשמת הקצבאות, היא תהליך ביניים של גמילה מהקצבה. גם בבית חולים לא מנתקים מונשם בבת אחת מההנשמה, עוקבים אחרי תפקודי הריאות ואחוזי החמצן בדם, מפסיקים ומחזירים וחוזר חלילה עד שרואים שהראות חזרו לתפקד והאדם יכול לעבור לשלב הבא. הלוואי שמדינת ישראל תשכיל לבנות מנגנון גמילה הדרגתי, מנגנון שלא "לוקח" לאדם את הקצבה בבת אחת אם רק התחיל התנסות בעולם התעסוקה, אלא מלווה אותו בהכוונה תעסוקתית וכלכלית, מפחית קצבה באופן הדרגתי, מחזיר קצבה בזמני נפילות ומשברים ומעודד את האדם להגיע למקסימום שלו, לממש את עצמו ולחיות חיים ממלאים ומספקים בלי האיום הכלכלי של אובדן הקצבה לצמיתות.

מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו