בנפול אויבך אל תשמח: צריך להקשיב לכאב בנכבה
החגים הלאומיים שלנו הם האסון של שכננו. החברה הערבית מציינת את יום הנכבה - בו נגוזה תקוותם לריבונות על הארץ, אני מבינה שאם אנו, הרוב והריבון לא נכיר באסון לא נוכל לפתח שפה של אמון ושלום

מדינת ישראל נוסדה בין חג הפסח לחג השבועות. פסח- החג המציין את יציאת העם ממצרים, שבועות– החג המציין את קבלת התורה.
הימים הלאומיים של המדינה, אשר אנו מציינים בתקופה זו, מסמלים את החיבור: עם, דת ולאום. הקמת המדינה היא הנס הגדול של העם היהודי, אשר כמעט והוכחד כמה שנים קודם לכן וזכה לעצמאות בארץ הקודש.
הנס אליו אנו מחכים הוא כמאמר הפסוק (ירמיהו פרק כ"ג, פסוק ו) ״וישראל ישכון לבטח"- האפשרות לחיות בביטחון ובשלום עם שכנינו, מבית ומחוץ.
בשלוש השנים האחרונות אני שותפה בפרויקט לקידום חזון דתי לשלום, מטעם עמותת "search for common ground". בפרויקט שותפים מנהיגים ומנהיגות דתיים יהודיים ומוסלמים ואנו עוסקים במאמץ החשוב להבנת האחר ולפיתוח משותף של שפה דתית לשלום.
במהלך השנים הבנתי עד כמה האמון הינו תהליך של היכרות, הבנה וחמלה לכאב האחר. לא לבטל אותו ולא לומר לו מה עליו להרגיש.
תקופת החגים והימים הלאומיים היא גם תקופת האסון של שכנינו. בימים אלה, מציינת החברה הערבית את יום הנכבה- היום בו נגוזה תקוותם לריבונות על הארץ, ולא די בכך, רבים איבדו את בתיהם, בין אם מתוך בחירה או כפייה. למדתי משותפיי המוסלמים, שרבים רואים את הנכבה כאסון מתמשך, המלווה את חייהם גם היום, בין אם בביטויי אפליה שונים או ביחס הכללי מצד רבים מהחברה היהודית.
אני מבינה היום, עם כל הקושי והביקורת שמן הסתם אקבל, שאם אנו, הרוב והריבון לא נכיר באסון לא נוכל לפתח שפה של אמון ושלום.
אני רוצה לכתוב עוד כמה מילים על שורשיה היהודיים של החמלה לסבלו של האחר. המקורות היהודיים נותנים לכך דוגמאות רבות, אציין מעטים מהם: יש מדרש מפורסם העוסק בקריעת ים סוף לאחר היציאה ממצרים, שם כתוב כך "באותה שעה בקשו מלאכי השרת לומר שירה לפני הקדוש ברוך הוא, אמר להן הקדוש ברוך הוא: "מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה?" (מסכת סנהדרין דף לט עמוד ב') המלאכים רצו להודות לאלוהים על שקרע את הים, והעביר את ישראל בתוכו, המצרים שרדפו אחריהם טבעו, הא-ל עונה להם שזה לא הזמן הנכון להודיה בשיר. זאת גם אחת הסיבות שאנו אומרים רק חצי הלל בחול המועד פסח.
כתוב בספר משלי (פרק כד פסוק יז): "בִּנְפֹ֣ל אֽ֭וֹיִבְךָ אַל־תִּשְׂמָ֑ח, בִכָּשְׁל֗וֹ אַל־יָגֵ֥ל לִבֶּֽךָ: פֶּן־יִרְאֶ֣ה יְ֭הוה וְרַ֣ע בְּעֵינָ֑יו וְהֵשִׁ֖יב מֵעָלָ֣יו אַפּֽוֹ". התורה וההלכה מבינות שבזמנים השמחים והחזקים ביותר שלנו אנו מצווים להסתכל מסביב ולהכיר בקושי של האויב שלנו.
תמונת הניצחון והנס שלנו היא תמונת האסון של השכן. אחד הצווים החשובים ביותר ביהדות היא לזכור כי גרים היינו בארץ מצרים- לעולם לא לשכוח לראות גם דרך עיניו של הסובל.
שנזכה במה שכתוב בתפילה לשלום המדינה "ונתת שלום בארץ ושמחת עולם ליושביה״
הרבנית בתיה קראוס, חברה במיזם "הבימה-אלמנבאר" לקידום חזון דתי לשלום
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו