קודם כל חשוב לי לומר שאין פעולה שמסעירה אותי ומושכת אותי כמו העלייה להר הבית. אני נשטף קנאה מן התמונות של העולים להר, ומשתוקק כל פעם מחדש שיום יגיע ואהיה אחד מהם.

בית המקדש, וממילא גם ההר שסביבו, הוא מרכז חיי הרוחניים. לעבודת הקרבנות הקדשתי את רוב שנות לימוד התורה שלי, את הטוב שבספריי וגם הרבה מאוד מאמרים. מכל החומשים האהוב עליי מכולם הוא ספר ויקרא, וכבר שנה שנייה אני בוחר ללמד דווקא אותו במרכז למורשת בגין.

אני גם לא כל כך חושש לשאלות ההלכתיות הכרוכות בעלייה. אני מכבד את דעת האוסרים, אך עמדת המתירים נראית לי מבוססת יותר, ככל שמקפידים כראוי על הכללים.

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

(צילום: מינהלת הר הבית)

גם ההתנגדויות הרוחניות-פוליטיות, במנעד שבין החרדים לרב צבי יהודה, פחות מדברות אל ליבי. הר הבית הוא מוקד העלייה לרגל לראות את פני ה', ולא הייתי נמנע מכך מטעמים פוליטיים או מתוך חשבונות של סדרי הגאולה. מה גם שישנם טעמים פוליטיים נגדיים, וחשבונות נגדיים, טובים לא פחות.

אז למה אני לא עולה להר?

ממורי ורבי הרב ליכטנשטיין קיבלתי שאל הר ה' ראוי לעלות מי שהוא נקי כפיים ובר לבב. אני לא בטוח שאני מאמץ את דבריו כהנחיה ציבורית; הרי הר הבית היה פתוח תמיד גם לחוטאים. אך קיבלתי ממנו את תחושת המורא מפני העלייה, את החשש שמא לא תהיה לגמרי מדויקת.

גם על הנסיעה לפולין, להבדיל, ויתרתי כי לא ידעתי אם אהיה מסוגל לעשות זאת בתודעה הנכונה. כך שבסופו של דבר במישור הכי אישי שלי אני ירא את העלייה אל ההר, כשם שאני כוסף אליה, ומקווה שיום אחד עוד אמצא את עצמי ראוי.