העמידה בצפירה היא חובה דתית
הצפירה היא דבר מרטיט, שמסוגלת להחדיר בלב את הקיום הקשה בשואה. את אובדן החיים בשואה ובמלחמות. מי שטוען שצריך ללמוד משניות או לומר תהילים בצפירה, חוטא לליבת הזיכרון
במגזר החרדי, התגובה לצפירות ביום השואה וביום הזיכרון לחללי צה"ל, היא אדישות מוחלטת. פשוט לא מתעניינים בזה ולא מדברים על זה. זה לא קיים. לרוב גם לא יודעים שזה יבוא. רק משתדלים שלא ללכת בזמן הצפירה כשנמצאים ברחוב. אבל בריכוז חרדי, כמו מאה שערים, לא עומדים.
זה מובן למי שמכיר את האתוס החרדי. כי הצפירה היא מפעל של המדינה הציונית. היא חוקות הגויים. היא משהו לא יהודי. לדעתם אין מושג כזה של התייחדות עם הנופלים. ולכן צריך להתעלם מכל זה. בישיבות בוודאי שלא קמים. בבית, אין מה לדבר. המדינה בשלה, ואנחנו בשלנו. כל מי שחי את הציבור החרדי, מבין שזו הדרך, וכך ימשיך להיות. התעלמות ואדישות.
אך ההשלכות קשות, ויוצרות מצב בלתי מוסרי לא פשוט. כי אין במגזר החרדי איזה שהוא ציון חליפי ליום השואה (הטיעון ההלכתי שתשעה באב הוא גם יום השואה, הוא לא אפקטיבי לחלוטין) ולא כל שכן שאין כל ציון ליום הזיכרון לחללי צה"ל. זה יוצר ניכור. כפיות טובה. שכחה של הנורא מכל, הן בשואה והן ביום הזיכרון. רחוק מהעין, רחוק מהלב.
אבל הרבה מעבר לזה. העמידה בצפירה היא חובה דתית. אני לא מכיר מדינה שיש בה צפירות. בכל מקרה, דבר הראוי שנעשה בידי גויים, ראוי גם לנו. אין דבר מרשים יותר מהצפירה כאקט של זיכרון. נראה לי שזה הביטוי החזק ביותר, הן ביום השואה והן ביום הזיכרון. זו גם הכרת הטוב שאין למעלה הימנה.
הצפירה היא דבר מרטיט, שמסוגלת להחדיר בלב את הקיום הקשה בשואה. את אובדן החיים בשואה ובמלחמות. את צערם של הנופלים. את צער המשפחות. זה מחזה מרהיב ומרגש באופן שאין שני לו לראות איך שכל המדינה מפסיקה לפעול לדקה או שתיים, ומתייחדת עם זכרם של נופליה ונספיה.
גם בבית צריך לקום. צריך גם לעצור באמצע נסיעה, ולעמוד בצד הרכב. אבל החוויה המרשימה מכל, היא דווקא במחיצתם של עוד רבים, ולראות איך כולם מרצינים, עומדים דום ומרכינים ראש.
זו חובה דתית, בכל היבט שהוא. כי זו חובה מוסרית אנושית, שקיימת גם בעולם ההלכה. יש מוסר גם בלי הלכה מפורשת (לכן נענשו דור המבול על הגזל לפני שנצטוו על כך. רמב"ן על התורה). ההתייחדות עם הנספים והנופלים היא גם חסד עם נשמתם ועם קרוביהם וידידיהם. חסד מאין כמוהו. כל חייל יודע, שלעולמי עד האומה כולה תזדהה אתו אם חלילה יקרה לו הגרוע מכל. וזה גם מרים את המורל, וזה עוד טיעון הלכתי.
ואין דרך נעלה יותר, מרגשת יותר, מאשר לעשות זאת באמצעות צפירה. אז, העולם עומד מלכת, והמחשבות נעוצות בקורבנות ובנוראות השואה והמלחמות. רק בזה.
לכן מי שטוען שצריך ללמוד משניות או לומר תהילים בצפירה, חוטא לליבת הזיכרון, לחסד האמיתי ולמוסר האנושי. כי כך היה כל אחד מהנספים והנופלים רוצה שיזכרוהו. ובכך הצפירה היא קיום המוסר אלוקי והמוסר אנושי אמיתיים.
דב הלברטל הוא פובליציסט ומשפטן חרדי ישראלי. מחבר סדרת הספרים "ערך החיים בהלכה"
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו