הרב יוני לביא מעלה לדיון שוב את האחוז הגבוה של הדתל"שים בציבור הדתי לאומי, ומקונן על החינוך הלקוי שלנו לתורה ומצוות.
יותר מדי הכלה ופחות מדי הקפדה, גורמים לדעתו לכך שאנחנו מאבדים את הנוער. עם הנתונים הלא מדוייקים שהוא מביא לא אתווכח כאן, ואתמקד בעיקר הביקורת של הרב לביא.
אתחיל את הביקורת שלי על עצם הדיון. העיסוק הרב הזה בסוגיית הדתל"שים יוצר את הרושם אצל המתבונן מן הצד כאילו מדובר במגזר חזק, שמחזיק אחוזים רבים מהחברה הישראלית, וכעת הוא דן מדוע הוא לא מצליח לשמר את הכוח שלו אצל הדור הצעיר.
אבל האמת רחוקה מכך. נתוני הלמ"ס מציבים את המגזר הדתי-לאומי על 16 אחוזים בערך מכלל האוכלוסייה היהודית, שנשלטת ברובה על ידי המגזר החילוני והמסורתי, לא רחוק במיוחד מהמגזר החרדי. וזאת לאחר למעלה ממאה שנים של ציונות דתית.
נתונים אלה צריכים להחדיר בנו ענווה. מסתבר שאיננו חזקים כפי שאולי נדמה לנו. כן, יש לא מעט הצלחות. אבל מנגד יש לא מעט אי-הצלחות. חלקן באשמתנו, חלקן פחות. העיקר הוא שלא הצלחנו לשכנע את החברה הישראלית בצדקת דרכנו. ואם לא הצלחנו לשכנע את החברה הרחבה, מה הפלא שחוסר השכנוע מגיע גם אל בני הנוער?
אינני טוען בשל כך שסוגיית הדור הצעיר לא צריכה לעניין אותנו. להפך; היא מאוד צריכה לעניין אותנו. אבל כדי שנוכל לתת לה מענה ראוי, צריך להתייחס אליה מהמקום הנכון. להגיע אליה מתוך עמדה שאננה, שיותר מדי בטוחה בעצמה, הוא פרוייקט שנידון לכישלון מראש. ויהיו ההסברים אשר יהיו.
אנחנו חיים בעידן משתנה. המפגש של היהדות עם המודרניות עדיין לא מיצה את עצמו וכך גם הפרוייקט הציוני עוד רחוק מסיום. זהותנו מתעצבת ומשתנה, והכרה זו היא לענ"ד חלק מהותי במחשבה הציונית דתית. כמו כל דרך של אמצע, היא לא יכולה להיות מקובעת אלא עליה להיות דינמית ופתוחה לשינוי, בהתאם לצדדים המשתנים ולמציאות המתחלפת.
הדינמיות הזו צריכה לדעתי להיות חלק מרכזי בהגדרתה של הציונות הדתית, קודם כל ביחס לעצמה. ברצותה להיות הכוח המגשר בין חלקי החברה, בין ישן לחדש ובין מסורת לקידמה, עליה להיות פתוחה לשינויים כל העת. אי אפשר להתייחס לחילון כפי שהראי"ה קוק התייחס עליו, וכך גם לעוד סוגיות רבות אחרות.
אבל האם הציונות הדתית היא כזו? דומני שחלקים מסויימים בה, שהרב לביא הוא חלק מהם, רחוקים מכך. אלה אוחזים באידיאולוגיה נוקשה, בלתי מתפשרת ובלתי דינמית, שאינה מתיישבת עם המציאות. מייחלים ליום שבו החברה הישראלית תתעורר ותכיר בצדקת דרכנו, מבלי להבין שכדי להביא חזון גאולי, כולם צריכים להשתנות – כולל אנחנו.
וכאן שורש הבעיה. אידיאולוגיה שבטוחה שאצלה כל האמת, ושעל כולם להשתנות חוץ ממנה, לא תצליח אצל בני נוער. כי הדור החדש גם הוא שונה מהדור שלנו. אי אפשר לצפות שהדור הצעיר יהיה מפד"לניק כבעבר. העולם משתנה ומתקדם. השיח והמחשבה מתחלפים. ומי שלא יהיה פתוח לכך, יאבד את הדור הצעיר.
זה בדיוק מה שקורה לציונות דתית שיותר מדי בטוחה בעצמה. היא משכנעת את עצמה שהפתרון לבעיה הוא יותר שכנוע ויותר ביטחון עצמי, וכך למעשה מרחיקה כל פתרון אפשרי.
אז מה אני מציע? דבר ראשון, להטמיע את ההכרה שבדרך לגאולה גם אנחנו צריכים להשתנות. במפגש עם הישראליות, איננו אוחזים באמת המוחלטת והשלמה. מפגש אמיתי עם המודרנה ועם הציונות יחולל שינויים בכל הצדדים וגם אנחנו נידרש לכך.
זה בירור מתמשך שאנחנו רק בראשיתו ועוד ארוכה הדרך עד שהוא יתברר. אבל לכל הפחות אנו זקוקים לתודעה הזו. הכנה, האותנטית, מלאת הענווה. פתיחות שכזו תוכל גם להשפיע על יחסינו אל הדור הצעיר. "והשיב לב אבות על בנים" אומר הנביא, ורק אז "ולב בנים על אבותם". ללא שנהיה מוכנים להשתנות במפגש עם הצעירים, לדבר בשפתם, להיכנס לעולמם, ולקבל דרכים ששונות משלנו, אין לצפות שהם יתחברו אלינו.
מה שאני מציע הוא אידיאולוגיה יותר רכה. קשובה, פתוחה, ואותנטית. יש להפסיק את השיפוטיות כלפי הדור הצעיר ולהתחיל יותר להקשיב לו. צריך להפסיק לבחון כל דבר באמת מידה של 'דתל"שיות' ולהיפתח לצורות עדינות יותר של זהות יהודית. לא כל מה שדתל"שי בעינינו, הוא בהכרח דתל"שי בעיניהם.
אולי אם נשכיל לראות יותר רצף ופחות נחפש לגדור ולהגדיר, אולי אז נגלה שיש גם פחות דתל"שים. לא כי הם השתנו, אלא כי אנחנו שינינו את המבט שלנו והעזנו לשנות משהו בעצמנו. והאמת לא תגיע אז מאתנו אליהם, אלא היא תצמח מלמטה, מהמפגש המבורך בין כולנו.
=======
הרב ד"ר עידו פכטר הוא ראש מיזם רבני ערים בתנועת 'נאמני תורה ועבודה' ומייסד מיזם 'תכלת – יהדות של השראה'
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
