יום רביעי האיראני האחרון בכל שנה, המכונה "רביעי הסורי", נקשר לחגיגות וטקסים מיוחדים באיראן במשך אלפי שנים. הטקס מתקיים בליל רביעי האחרון בשנה, על ידי הדלקת מדורה וקפיצה מעליה.
בכתבים מימי קדם, החגיגה הלאומית הזו של שריפת שיחים וריקודים סביבם מכונה "החגיגה הסורית". מאחר שבתקופות קדומות, האש הייתה אחד ממרכיבי העזר החשובים ביותר בחיי האדם, לאיראנים היה כבוד רב לאש.
פחד שהחגיגות ייצאו משליטה
לאחר התפשטות האסלאם באיראן, נשמרה מסורת לאומית זו בקרב העם האיראני במשך 1,400 השנים האחרונות. אולם המשטר הפקידותי והאנטי-איראני מתנגד לקיום החג הלאומי הזה מדי שנה ורודף כל פעם מחדש, במיוחד את הנוער, על קיום החג.
מנגד, גורמים המזוהים עם ההתנגדות של איראן, ובמיוחד "הצעירים האירניים החופשיים", יתקוממו נגדם על ידי קיום הטקס ביום רביעי הקרוב. בשנים האחרונות, העם האיראני בערים השונות במדינה הפך את החגיגות למערכה שלימה נגד מה שהם מכנים "משטר הרשע".
ירי ברחובות וקפיצה מעל האש הבוערת
כעת, כמעט בכל רחבי איראן, מתכוננים ומכינים לקראת יום רביעי בלילה המוני אזרחים – גברים ונשים, זקנים וצעירים, בחצר הבית או בכיכרות ציבוריות ובצמתים, את הגחלים להבערה.
בטקס הם נוהגים לומר: "הצהוב שלי – ממך, האדום שלך – ממני". הפירוש הוא: קח ממני את הצהוב – צבע המאפיין מחלה, ואת האדמומיות, הרעננות והבריאות שיש לך – תן בי. לאחר שהגחלים נשרפו כליל, נוהגים לאסוף את האפר מן האש, להוציא מהבית ולזרוק על הקיר. בני הבית שואלים את הזורק: "מה הבאת?", והוא משיב להם: "בריאות".
בערים המרכזיות שיראז, אספהאן ומשהד, החג נחגג תוך הבערת אש במעברי הבתים, ירי ברחובות, שבירת סירים ושימוש נרחב בכלי נשק.
המנהגים הנהוגים בטהרן נפוצים גם בעיר בעוספיה, ותושבים מדווחים כי החגיגות בה גדולות יותר מאשר בכל הערים האחרות באיראן.
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
