הביקורת על ח"כ עידית סילמן שבכתה במהלך דיון מביעה עמדה הרואה בגילויי רגש חולשה שאינה אמורה לאפיין את מנהיגי העם, בוודאי לא אם הבכי מופיע בעת דיון או ויכוח.

מבלי להיכנס לתוכן הדיון ונסיבות הבכי, ולמידת הצדק של טענותיה, הקביעה לפיה זו עדות לכך שהיא אינה מתאימה לתפקידה כיו"ר הקואליציה, והסברא הטוענת שאולי בכך מתברר שנשים בכלל אינן מתאימות לתפקידי הנהגה, עומדות להבנתי בסתירה לעולה ממעשי חכמים המופיעים במסכת חגיגה שאת סיום הלימוד בה מציינים בשבוע זה רבבות לומדי ולומדות 'הדף היומי'.

הספרות הרבנית מתארת תנאים ואמוראים שהביעו את הכאב שלהם בבכי ובכך, לעניות דעתי, יש כדי ללמד שבעולמם הבכי כנראה לא נחשב אות לחולשה וחוסר התאמה אלא לחיבור רגשי הנדרש ממי שהגה ההנהגה בידיהם.

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

סילמן בוכה אחרי העימות (מתוך ערוץ כנסת)

התנאים והאמוראים גם הם הזילו דמעות

כבר בתחילת המסכת אנו לומדים על רבי אליעזר בן הורקנוס שבכה כששמע שחכמים הכריעו בהלכה נגד מסורת המקובלת בידיו (חגיגה, דף ג עמוד ב). תנא זה לא היה היחידי שביטא את כאבו בבכי. על רבי יהודה הנשיא מסופר (חגיגה, דף טו עמוד ב) שבאה לפניו בתו של (רבי) אלישע בן אבויה שיצא לתרבות רעה וביקשה שיפרנס אותה. רבי התפלא על כך שלכופר כמו 'אחר' יש צאצאים, ובתו של אחר דרשה במפגיע "זכור לתורתו ואל תזכור מעשיו". הגמרא מתארת אש שיצאה מן השמים וסכסכה את ספסלו של רבי. בשלב זה רבי, בהכירו בכך שמעלת התורה עומדת לו לאדם אפילו אם סר מן הדרך, ובוודאי שזכות הלימוד עומדת למי שמתמיד בה. זו לא העדות היחידה על כך שנשיא הדור בכה. הוא בכה כששמע שרבי אלעזר בן דורדיא, אותו חוטא בעריות ששב בתשובה, מזומן לעולם הבא (עבודה זרה, דף יז עמוד א) וכששמע שהמוציא להורג של רבי חנינא בן תרדיון זוכה לאותה מעלה משום שהקל את מותו (עבודה זרה, דף יח עמוד א).

הזדמנות נוספת בה רבי יהודה הנשיא גילה את רגשותיו בבכי היתה כאשר רבי פנחס בן יאיר סרב לאכול אצלו מחשש שיכשל באכילת איסור משום שראה בביתו חיות מסוכנות. רבי ניסה לרצותו, עד שהר הפריד ביניהם. גם במקרה זה, הכרתו של רבי בכך שצדיקים ולומדי תורה זוכים לסייעתא דשמיא, בחייהם ובמותם, באה לידי ביטוי בבכי (חולין ז ע"ב).

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

העימות בין וולדיגר לסילמן (מתוך ערוץ כנסת)

גם בין האמוראים אנו מוצאים מי שגילו את רגשותיהם בהזלת דמעות. כך, הגמרא במסכת חגיגה  (דף טו עמוד ב) מספרת שרב יהודה בכה ותלה עצמו על דלת השער מרוב התפעלות על מידת העמקת חכמים בהלכות ואפילו הנידחות (חגיגה, דף טו עמוד ב). בהזדמנות אחרת הוא החרים את אחד התלמידים. לאחר שרב יהודה נפטר מיאנו חכמים להתיר את החרם, ויצא אותו תלמיד ובכה (מועד קטן יז ע"א).

רבי יוחנן פגע בריש לקיש בלהט הויכוח, וכשהבין שאיבד את החברותא המעולה שלו הוא הצטער ובכה (בבא מציעא פד ע"א). בפעם אחרת רבי יוחנן הצטרף לבכי של רבי אלעזר החולה מחמת שהכיר בכך שיום יבוא וימות (ברכות ה ע"ב; והשוו למעשה ברבי פנחס בן יאיר במסכת שבת לג ע"ב); לבכי מחשש המוות אפשר לצרף גם רבי ינאי הזקן, עליו מסופר בזוהר שלאחר שבדרך נס חייו ניצלו מטביעה היה בוכה בכל פעם שהגיע לבית המדרש של רב כי היה ירא מאפשרות שעבר על דברי חכמים והתחייב בנפשו (חלק א, דף סז עמוד ב).

אספתי רק כמה דוגמאות, אך עיון במכלול ספרות חז"ל והמסורת הרבנית יגלה עוד דמויות הוד שחספוס רגשי לא אפיין את דרכם, ודומה שדווקא הבכי היווה עדות נוספת לגדולתם.

==

הרב ד"ר אביעד הולנדר הוא חבר ארגון רבני ורבניות "בית הלל – הנהגה רבנית קשובה" וחבר סגל במכון מנדל למנהיגות.