בשנת 2008 טלטלה ציבורית אחזה בציבור, היה זינוק רב של עיתונאים מאחורי המיקרופון אל רשימות המפלגות המתמודדות לכנסת. היו אז אורי אורבך, דניאל בן סימון, נינו אבסדזה, שלי חימוביץ' שכבר הייתה ב-'עבודה' וניצן הורביץ הצטרף מאוחר יותר למרצ. אנשים תהו איך זה יתכן מעבר מיציע העיתונות למליאת הכנסת בכזו קלות.
הטענה הייתה שאדם שכל חייו עמד וסיקר את המערכת, פתאום קופץ ראש אל תוך הקלחת וחושף את דעותיו ועמדותיו זה מעשה לא ראוי. היו שדרשו לחוקק חוק צינון לעיתונאים.
הרציונל היה שבין תפקיד המסקר לבין תפקיד המסוקר, יהיה מרווח, שאדם לא יעשה שימוש במיקרופון או במקלדת שלו, לקידומו אל תוך אותה השתחלות אל מפלגה קיימת.
יחימוביץ' בערוץ 2 (צילום: פלאש 90)
אורבך הגיב בזמנו שהוא תמיד היה פובליציסט ושברור אלו דעות הוא ייצג ולכן זה שהוא קפץ אל מפלגת הבית היהודי זה סביר ולא הפתעה גמורה. כיום הטיעונים הללו נראים כמעט אנכרוניסטיים, בעולם בו שלי יחימוביץ' הספיקה לחזור מלהנהיג את מפלגת העבודה ולהיות פוליטיקאית בכל רמ"ח עבריה ולהחליק בקלילות חזרה לעמדת המגישה, לצידו של ח"כ נוסף לשעבר, יגאל גואטה.
עיתונאים שזלגו לפוליטיקה אינו דבר חדש. טומי לפיד וישראל אייכלר עברו מהתכנית 'פופוליטיקה' לפוליטיקה, אורי אבנרי ואחרים עשו את זה אפילו עוד לפני זה. כיום מי שפופולרי בתקשורת נשאל באופן תדיר האם הוא רוצה ללכת לפוליטיקה ומתי הוא עושה זאת. כאילו עיסוק בסיקור תקשורתי אינו מקצוע סתם כך, הוא צריך להיות משהו בדרך לאיפשהו. לכלב השמירה של התקשורת, נמאס לנבוח קשור לעץ, הוא רוצה לתת ביס בעוגה.
בין התקשורת לפוליטיקה
מאז מספר אנשי התקשורת שזלגו לתקשורת הוא אדיר, ממגישי חדשות כמו מיקי חימוביץ וינון מגל ועד יאיר לפיד שנכון להיום צפוי להפוך לראש ממשלה שהחל את דרכו מעמדת המגיש. בסיקור עצמו, תחומי הפרשנות והדיווח כבר התערבבו לגמרי ואנחנו לא בעידן התמיד של חיפוש אובייקטיבי, אלא הוגנות. וגם זה כבר מוצר שקשה למצוא, לצערנו.
אבל אמש (רביעי) היה עוד קו שנחצה. מגיש פופולרי של תכנית טלוויזיה ארגן הפגנה. גיא לרר ותכניתו 'הצינור' עשו קמפיין והוציאו כמה אלפים החוצה להפגין. מערכת הצינור הייתה מגויסת לזה. ההפקה שתפקידה להרים תכנית, הרימה הפגנה ודיבררה זאת לעיתונאים.
נכון שהפעם זה נושא בקונצנזוס, כולם רוצים להוזיל את יוקר המחיה בישראל. ימנים שמאלנים, תומכי כלכלה חופשית ליברטריאניזם וכאלו הרוצים פיקוח הדוק של המדינה בקצה הסוציאליסטי.
הפקה הצינור מחלקת מארזים בהפגנה (באדיבות: הצינור)
ועדיין היציאה מתכנית אקטואליה אל הרחובות להפגין במקום לסקר תופעה הוא מחולל אותה, זה מעבר לשדה הפוליטי בעודך מחזיק ברצועת שידור. נושא חשוב ככל שיהיה ובעל קונצנזוס, יש הבדל בין תפקיד הסיקור לבין הפעילות הפוליטית, בלתי מפלגתית ככל שתהיה. הרי אם מחר יביאו לו לסקר משהו נגד ההפגנה, למשל שמי שמשתמש בה ובכושר הארגון שלה, הוא גורם פלוני או אלמוני האם הוא ידווח? וגם אם כן האם הוא לא יהיה בניגוד עניינים?
בין לרר לברדוגו
אני לא חושד ביושרתו של לרר ובפעילותו הברוכה לתיקון עוולות, אבל איפה הגבול עובר? הפגנה של החקלאים נגד הרפורמה בחקלאות היא בסדר? נגד אסדות הגז? רק השבוע הורידו את יעקב ברדוגו משידור ברצועת בחמש בערב, בגלל העירוב הזה והסגנון. הפוליטיזציה של החדשות. באותו שבוע אדם אחר מרים הפגנה על יוקר המחיה.
ההפגנה של הצינור (צילום אליסף כהן אינסטגרם a.koen4)
נכון זה לא אותו דבר, ברדוגו, השתמש בכוחו הרדיופוני לקדם את בנימין נתניהו האיש, אך סביב האיש יש המוני תומכים שרואים בו סמל. נכון ברדוגו הוא לא מופת של גילוי נאות, הוא העביר מסרים ישירים מנתניהו, שמיד אחר כך הפכו לדף המסרים בידי חברי כנסת מהליכוד.
הוא שידר רמזים, הכפיש יריבים פוליטיים והצהיר הצהרות בפסקנות ובידענות שלא התממשו בכלל. זכורים לי במיוחד הכרזותיו הברורות שיהיה סגר בחגים, ושאין מספיק חיסונים למי שירצה ועוד. הערכה זה בסדר, רק שנשמעו ממנו יותר סימני קריאה מאשר סימני שאלה שבאופן תמוהה תמיד שרתו מישהו ספציפי.
אבל מה שללרר מותר מותר גם לאחרים, ואם רוצים להפריד בין התפקידים וליצור עיתונאות עם סטנדרטיים, הם אמורים לחול על כולם. לא משנה כמה הוגן ונחמד אותו אדם. גבול זה גבול. פעם דובר על קוד אתי, היום זה נראה מוצר אנכרוניסטי כמו כתפיות בשמלות של נשים בשנות השמונים.
אז חבר'ה, אם הולכים לכיוון הזה שסך הכל הוא מבורך, בואו נשאיר את העיתונות לעיתונאים ואת אקטיביזם הפוליטי לגווניו לפעילים. בכל תחום ולכל צד.
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
