החברה הישראלית עוברת בימים אלו טלטלה שפוגעת באושיותיה של חברה מתוקנת. מורגלים אנו במציאות בה פרטים בודדים, או קבוצות שוליים שעוברים על החוק. כחברה אנו מבקשים להוקיעם, הוקעתם מסורה לרשויות אכיפת החוק, אותו הגוף שאמון על הבטחת הסדר הציבורי, שדואג לתקינות החברתית, שמאפשר לפרטים בחברה לממש את חייהם בשקט. בקיצור עניינן של רשויות אכיפת החוק להימנע מהשתלטות 'חוקי הג'ונגל' וממצב של "איש את אחיו חיים בלעו".
לשם כך נכונה החברה להעניק לרשויות אכיפת החוק סמכויות באמצעותן יוכלו הן להבטיח את הסדר הציבורי. אחד מהכלים שהחברה מעניקה לרשות היא באמצעות "חזקת הכשרות". חזקה שמניחה שכל מעשה שרשות מבצעת נעשה באופן תקין, ולכן כל החלטה של רשות מושתת על כשרות אינהרנטית שטבועה בעצם המעשה.
למעשה מדובר במעין שכבת מגן שהרשות הציבורית נהנית ממנה, על פי רוב היא מושמעת כל אימת שאדם מבקש לערער על תקינות מעשיה של הרשות. אין סניגור או פרקליט שמייצג בתיקים המתנהלים מול רשויות אכיפת החוק, שכאשר ביקש לערער על תקינות המעשה המנהלי לא שמע טענה זו. כדרכן של חזקות הן אינן מוחלטות, ואלו ניתנות לסתירה, וגם חזקת הכשרות ניתנת לסתירה, אלא שהנטל להוכיח שהרשות פעלה בניגוד לחובה עליה לפעול בצורה חוקית ותקינה רובצת על כתפי הטוען לכך.
אירועי פרשת פגסוס המצטרפים אל ירידה מתמשכת באמון הציבור ברשויות אכיפת החוק, יש בה כדי להזכיר מושכל יסוד שרשויות אכיפת השלטון אינה ישות אידיאית מופשטת, הבנויה ממלאכי עליון, אלא מדובר בגוף שמופעל מבני אדם, מאנשים, ואלו יכולים למעוד, אלו יכולים לאבד את תחושת האחריות הציבורית שמסורה להם, ולקלקל את השורות לא פחות מאשר פרטים או קבוצות בחברה.
התופעה של רשויות שמנצלות את הכוח המסור בידיהם לרעה, אינו חדש לימינו ולא נולד עם חשיפתה של פרשת פגסוס. וימיה כימי האנושות, כך למשל אנו מוצאים אצל נביאי ישראל שזעקו על פגיעתם הרעה של עובדי ציבור בסדר החברתי. כך למשל מכנה הנביא ישעיהו את פקידי הציבור "קציני סדום", כינוי שהודבק לשרים ובעלי השררה שמעשיהם כמעשה אנשי סדום. בהמשך מפרט הנביא ישעיהו את חטאיהם של עובדי הציבור וכך הוא מתאר: "שריך סוררים וחברי גנבים כלו אהב שחד ורדף שלמנים יתום לא ישפטו וריב אלמנה לא יבוא אליהם". עובדי ציבור שאיבדו את המצפון הערכי שלהם וסרו מהדרך הישרה, או אפילו הפכו להיות 'שותפים' בביצוע פשע. במקביל למעשיהם הפסולים הם זונחים את תפקידם האמיתי והוא הבטחת החוליות המוחלשות בחברה, היתום, האלמנה והאדם שזולת משענתו על רשויות החוק אין לו על מי לסמוך.
פרשת פגסוס, והיעדר קולם של עובדי הציבור שהופקדו על מערכת אכיפת החוק, היעדר קולם של שופטים בדימוס שמעת לעת יוצאים ומגנים, 'בצדק' על המערכת, לא נשמע כלל. כל אלו מובילים שאלה איך נציגי רשויות אכיפת החוק ישנים בלילה? ואולי גם למסקנה שהפרשה מורכבת ומסובכת מעבר למה שנחשף לציבור. במשפט המקראי, כאשר בני עלי חטאו בתפקידם הציבורי מוכיחם אביהם ומטיח בפניהם "לא טובה השמועה אשר אנכי שומע" ובתלמוד למדים מתוכחה זו ש"מלקין על לא טובה השמועה".
השבר העמוק שנחשפות ודרכי פעולתן של רשויות אכיפת החוק צריכה להוביל לביטול "חזקת הכשרות". שכן משקלקלו רשויות אכיפת החוק, ומשמעשיה מקולקלים לא תוכל הרשות לזכות מקיצורי דרך, רשויות אכיפת החוק יצטרכו להוכיח שכל מעשיהן בוצעו כדין, שכל פעולותיהן חוקיות, שידיהן נקיות.
אוי לו לדור ששופט את שופטיו, אוי לדור שמערכות אכיפת החוק מפרות את החוק, אוי לדור שמערכות אכיפת החוק שלו מציבות עצמן מעל לחוק, או לרשויות אכיפת החוק שמבזבזות משאבים, אמצעים וכספי ציבור על מסע דיג של נבחרי ציבור, עובדי ציבור, פעילים חברתיים ואנשי עסקים, מתוך מחשבה מעוותת שאם נחפש גם נמצא. ואם נמצא נדע כבר איך להכשיר את הפגום. אמון הציבור אינו יכול לסבול זאת, רשויות אכיפת החוק אינן יכולות לדרוש מהאזרח את מה שהן עצמן לא שומרות ומקיימות.
==
אלישי בן יצחק עורך דין ומגשר, מרצה במרכז האקדמי 'שערי מדע ומשפט', ובעלים של משרד עורכי דין.
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
