אתר הבית של המגזר הדתי
דואר אדום
זמני היום

הקשר שבין ילדות בשואה לפוסט טראומה וזקנה

יום השואה הבינלאומי: לשורדי שואה רבים יש קושי רב לשתף את השומעים מהאימה שעברו, הם מעדיפים במידה מסוימת את השתיקה, המגינה עליהם מהפחד מכך שיאזינו להם. אך יש כלים בעזרתם ניתן להגיע אליהם

הקשר שבין ילדות בשואה לפוסט טראומה וזקנה
  נעלים באושוויץ - בירקנאו (צילום: נתי שוחט/ פלאש 90)

העול שעל גבם: שורדי השואה החיים בקרבינו היו ילדים בתקופת השואה. הם עברו סבל, תלאות ואימה – בהיותם רכים בשנים. כיום הם מתמודדים עם זיכרונות עברם וגם עם הזקנה וקשייה – מחלות, ירידה ביכולות, התגברות בתלות ובצורך בעזרה, אבדות רבות, חוסר אונים ובדידות.

כשהם מגיעים לטיפול – אנחנו פוגשים את השילוב של טראומה בילדות, פוסט טראומה וזקנה.

טראומת השואה הינה טראומה קשה מנשוא, טראומה שנעשתה בידי אדם לבני אדם. במקרים רבים היכולת לדבר ולתאר את שארע – נעלמת ונאלמת.

עוד באותו נושא

רפי קישון על אביו: "השואה גרמה לו להיות להומוריסטן"

דורי לאוב, פסיכואנליטיקאי וניצול שואה, כותב כי הקושי בעדות על השואה נובע מתוך הקושי של הניצול העד ומוסר העדות, להכיר ולדעת את מהות הטראומה שחווה. משום כך, כדי שיוכל לבנות וליצור את הסיפור שלו, הוא נזקק לעד שומע.

לאוב ממשיך וכותב כי הקושי בנשיאת העדות מוביל לדיאלקטיקה בין הצורך במתן העדות לבין הצורך בשתיקה בתוך העדות: "המאזין לטראומה צריך לדעת שהדוברים על הטראומה מעדיפים במידה מסוימת את השתיקה, המגינה עליהם מהפחד מכך שיאזינו להם, ומהאזנה לעצמם. שהשתיקה, כל כמה שיהיה בה מן התבוסה, משרתת אותם כמקום מפלט וכעול שעליהם לשאת על גבם".

חוקרים שונים (לאוב, 2007, 2008א'; מור, 2010; Bar-On, 1999) כותבים כי פעמים רבות המטופל ניצול השואה חש שזה בלתי אפשרי מבחינתו להסביר ולהעביר את המשמעות והעוצמה של החוויה והזיכרון שלו, שאין לו מילים כדי לתארם.

לאוב ופודל (Laub & Podell, 1995) טוענים כי בגלל אופייה של הטראומה נוצר פער בינה לבין דרכי הייצוג שמאפשרת השפה, והקורבנות אינם יכולים למצוא אופני חשיבה או מילים כדי לייצג את שעברו.

לפיכך הגדירו לאוב ופודל (שם) את "אמנות הטראומה" כניסיון לבטא את שלא ניתן לייצג. הם אומרים שהאמנות מייצגת משמעויות ותכנים. כלומר, היא מאפשרת להביע בדרך אחרת, ישירה יותר ולא-מילולית את אשר אינו מובע במילים.

ואכן, אנחנו פוגשים בקליניקות של המטפלים באמצעות אומנויות, את כוחם של הכלים היצירתיים, הלא מילוליים, כדי להביע, לספר, לשתף ולעבד את הטראומה. למשל – דרך האזנה או שירה של שירים – משתפים הניצולים ברגשותיהם ובאירועי עברם. שירים המספרים על נטישה, געגוע, קשר עם הורים – מאפשרים למטופלים לספר על הגעגוע למשפחתם, על הקשר עם הוריהם שנספו. לעיתים הביטוי האמנותי – הוא הסיפור עצמו.

למשל – המטופל מצייר מקום שהוא מחוז געגועיו. לעיתים רבות בטיפול מתפתחת גם שיחה בה המטופל משתף בזיכרונותיו, הוא יכול להיות העד לעברו, בנוכחות המטפלת באמצעות אומנויות – שהיא העדה לסיפור שלו. המטופל חווה הקשבה אמפאתית, נוכחות והשתתפות – ושוב אינו בודד כל כך עם זיכרונותיו הקשים.

 

ד"ר מרים דרוקס, היא מדריכה וחברה בוועדה לגיל השלישי ביה"ת מנהלת שלוחת 'עמך' ,פתח תקווה מרצה לתרפיה במוזיקה , מכללת דוד ילין

מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו