השיר שניגנתי לרב ולדמן זצ"ל והוא החל לבכות
במלאת שלושים להסתלקותו של הרב אליעזר ולדמן, הרב שמואל מורנו עלה להר הבית לזכרו והוא נזכר בניגון שניגן לו ליד מיטת חוליו והוא מסביר מדוע השיר הזה מאפיין כל כך את הרב זצ"ל

הרב ולדמן במסירות נפשו על ארץ ישראל ועם ישראל, העלה על ראש את הנקודה שמחברת את כולנו, את בניין בית המקדש. את הר בית קודשנו ששם נעשה החיבור והאחדות האמיתית בין כל חלקי עם ישראל. מסר את נפשו! וכל חייו היה במשאת נפש אל המקום שממנו אנחנו מתקשרים באמת לקדוש ברוך הוא.
אני מנגן בכל בימי שישי לחולים בבית החולים שערי צדק וזכיתי לנגן לרב בבית החולים, כחודשיים לפני שהוא נפטר. ניגנתי שיר והוא התחיל לבכות ואני לא יודע על מה הוא בוכה ואז הבת שלו והחתן שלו אמרו לי "זה השיר שהוא הכי אוהב" – "השם לא גבה ליבי ולא רמו עיניי" תלמידו חיבר את הלחן ויש לו אהבה מיוחדת לשיר הזה.
וזה היסוד של הכל. הענווה מביאה את התנועה ואת העשייה למען ארץ ישראל. מי שהוא באמת עבד השם, הוא פועל והוא לא מפסיק לפעול, כי הוא עושה את זה כי הקדוש ברוך הוא רוצה שהוא יעשה את זה. הוא בענווה, הוא עובד אצל הקדוש ברוך הוא וככה היה הרב ולדמן ממש עבד להשם, כדי שתיראה ותתגלה מלכותו במהרה על עם ישראל ועל כל העולם כולו. זה היה עניינו בעולם. גם הציפייה הדרוכה לגאולה השלימה ולכן הוא באופן טבעי הגיע גם להר הבית וזה מאוד מאוד טבעי שלא מחכים, אלא פועלים.
כמו שאומרת התורה: "מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו", אומר ה-'בת עין' ש"סעו" זה בגימטריא "עניו", לנסוע לתוך המים זה בעצם ענווה. זה ביטוי למוכנות למסירות נפש. לנסוע זה לא פסיביות, לנסוע זה אקטיביות שכולה ענווה.
הייתי חושב שענווה זה להיות נפעל ופסיבי. הוא אומר, לא ! לפעול עם אל לעזרת השם, לעזרת השם בגיבורים! וכביכול אנחנו עם ישראל העוזרים לו וזו הענווה האמיתית.
יש שחושבים שעניו זה אחד שלא עושה דברים שנראים 'חדשים' ושונים ממעשה קודמיו, כי אם הוא יעשה הוא לא יהיה עניו. בדיוק הפוך. מי שעניו, עושה בדיוק את מה שהקדוש ברוך הוא אומר לו לעשות, בדור שבו הוא נמצא !
הוא לא חיכה לכל הרבנים שיקפצו. הוא קפץ. זאת אומרת, כדי שתיפתח הגאולה לעם ישראל צריך דווקא את אותו אחד שמוכן למסור את נפשו גם אם זה "לא נראה". אבל מי שבמסירות נפש על עם ישראל ועל ארץ ישראל הוא לא מסתכל מה חושבים, מה אומרים. הוא פשוט פועל. וככה היה הרב ולדמן, במסירות נפש על עיר אלוקינו – הר קודשו .
אז כשזכיתי לנגן לרב לפני שהוא נפטר הוא בכה מהמילים הללו: "השם לא גבה ליבי". הוא היה כזה, עניו, שהיה בראש כל דבר שהוא ישועתם של ישראל.
הרב שמואל מורנו, הוא ראש בית מדרש דרך עמ"י
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו