מה דינו של מי שיודע בחברו שהוא חולה בקורונה, אך אינו מדווח על כך לשלטונות, ומה שחמור עוד יותר שגם אינו שרוי בבידוד. האם רשאי החבר לספר על כך לפקידי משרד הבריאות?

במסכת יומא, ד' ע"ב: אמר ר' מנסיה: מניין לאומר דבר לחברו שהוא בבל יאמר עד שיאמר לו "לך אמור"? שנאמר, "וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר" (ויקרא א', א'), וגו'. וכתב רש"י שם: תלמוד לומר "לאמר"- לא אמור הדברים אלא אם כן נותן לו רשות וגו'.

ועל פי לימודו של ר' מנסיה רבה קבע בעל השאילתות, ואפילו אם אחד סיפר לחברו דבר אמת ולא נתן לו רשות לספר לאחר, אסור לו להזכיר את העניין. וברוח הלכה זו מצאנו בין תקנות רבנו גרשום מאור הגולה גזירה שלא לקרוא כתב ששלח אדם לחברו ללא רשותו וכתבו הפוסקים שנהגו לכתוב על האיגרת ששולח אדם לחברו שיש בזה משום חרם דרגמ"ה, ויש שנהגו לכתוב ופגי"ן (ופורץ גדר ישכנו נח"ש).

ואכן מצינו במדרשים שמי שמגלה דברי חברו שלא ברשותו עובר באיסור רכילות. שהרי על הפסוק "לא תלך רכיל בעמיך" דרשו: גדול כיסוי הסוד, שכל המגלה סוד חבירו כאילו שופך דמים, שנאמר, "לא תלך רכיל בעמיך, לא תעמד על דם רעך". ופירשו חז"ל: "לא תעמוד על דם רעך"- זה הקורא כתב של חברו.

וברמב"ם הלכות דעות ז' א': המרגל בחברו עובר בלא תעשה, שנאמר "לא תלך רכיל בעמיך", ואף על פי שאין לוקין על דבר זה עוון גדול הוא וגורם להרוג נפשות רבות בישראל. לכן נסמך לו "לא תעמוד על דם רעך".

עד כמה ראו בחומרה גילוי דברים למדים אנו מן הגמרא בסנהדרין ל"א ע"א, דשם מסופר כדלהלן: ההוא תלמידא דנפיק עליה קלא דגלי מילתא דאיתמר בי מדרשא בתר עשרין ותרתין שנין, אפקיה רב מבי מדרשא ואמר:דין גלי רזיא, וגו'. [תלמיד אחד שיצא עליו קול שגילה דבר שהיה צורך להסתירו שנאמר בבית המדרש, אחר עשרים ושתים שנים מסיפור המאורע עליו סיפר התלמיד, הוציאו מבית המדרש כעונש, אמר זה מגלה סודות ואין לסמוך עליו והכריז עליו]

לאור הדברים האמורים לעיל השאלה איתה פתחנו נותרת בעינה, שהרי, מצד אחד, נראה שהוא כהולך רכיל בחברו, ומאידך עשוי הוא בדיווחו זה להציל אחרים מהידבקות במחלה קשה זו, הידבקות העלולה אפילו להתפשט ברבים ואולי אף להגיע עד נטילת נפש.

ונראה פשוט הדבר שאותו חולה דינו כרודף, שכאילו אוחז בחרב של נגיף בידו ומאיים לפגוע ברבים. ועל כן כלל לא חל כאן איסור רכילות אלא דין של הצלת נפשות.

ולא זו בלבד אלא שיש אומרים שהלאו של "לא תעמד על דם רעך" כולל גם את החובה להציל אדם מלעבור עבירה, והרי גילוי הדברים ימנע את החולה מלהדביק אחרים במחלתו, וכך המספר מצילו מעבירה חמורה.

ואף אין לחשוש שבכך שמפרסמים את מחלתו וסירובו לדווח ולשהות בבידוד, גורמים לו בושה ברבים. שהרי הרמב"ם, בהלכות דעות ו' ח', כתב: אבל בדברי שמיים, אם לא חזר בו בסתר, מכלימין אותו ברבים ומפרסמין חטאו ומחרפין אותו בפניו ומבזין ומקללין עד שיחזור בתשובה, כמו שעשו כל הנביאים לישראל, וכו'.

כמובן, לפני שמדווחים לשלטונות יש לנסות ולשכנע את החולה שהוא בעצמו יודיע על כך ועוד יותר שיתמיד בבידודו, ולחזור פעמים מספר על בקשות אלה ורק לאחר שנתברר שהוא עומד בסירובו, נודיע על כך למי שצריך להודיעו. ונקיים בכך את מצוות הצלת הרבים, ורווח והצלה יעמוד לכולנו (ראה אסתר ד' י"ד), ותיחשב לנו כ"מציל נפשות עד אמת" (משלי י"ד כ"ה), ונראה בישועות ה' בקרוב בימינו, אמן כן יהי רצון.

 

הרב פרופ' דניאל שפרבר הוא חבר בתנועת נאמני תורה ועבודה ובחבר הנאמנים שלה