בחורף הירושלמי ישבנו מכורבלים בטנדר שהוביל אותנו מביקור בישיבה ל"נערים מיוחדים" אל בית הדפוס של קהילת "גמילות חסד". באותה עת, בתחילת עבודת השדה, התלוויתי לר' יצחק, העסקן והמלמד, בשגרת יומו. ישבתי מאחור עם כמה מעובדי הדפוס שאותם עדיין לא הכרתי מקרוב. ר' יצחק ישב מלפנים ושוחח עם נחום המדריך, שנהג ברכב. לפתע פנה אליי ישראל, שאותו כבר הכרתי מעט: "זה דוב", אמר והצביע על בחור שישב מולנו, מתבונן לפנים ומבטו כבוי. "הוא היה חזן. היה עובר לפני התיבה בימים נוראים, אבל איבד את הקול שלו, מהמחלה".

מהו אותו קול אבוד של החזן הזה, החזן שפסק מלשיר בעקבות מחלתו? ואילו קולות נשמעים עתה אחרי המחלה? "המחלה" – כמו שחרדים מכנים את הסרטן דווקא. האם מחלת הנפש כמוה כסרטן? אוכלת בכל פה את הנפש, מאכלת את הקול, הקול האנושי?

ובעצם, מה פירושו של "האנושי"? מה פירוש הדבר – בחברה נתונה – להיות אדם? זו שאלה בסיסית באנתרופולוגיה תרבותית הצפה אל פני השטח בייחוד בעתות משבר ושבר, בשעה שממדים אידֵאליים של דמות האדם שהחברה מניחה שהם טבעיים, מהותיים, כביכול, לכל המשתייכים אליה – אינם ניתנים להגשמה. מאבק על זהות, שינויי זהות ושבר בזהות עולים בהקשרים שונים של מתחים חברתיים ותהליכי שינוי כגון הגירה, טראומה קולקטיבית או תמורות מהירות בתנאי החיים. התמודדות עם שיגעון מציבה לפני סובלים ומטפלים אתגרים שכאלה לזהות המקובלת, המובנת מאליה. מה פירוש הדבר להיות חרדי בצִלו של שיגעון? ואילו קולות חרדיים אבודים חוזרים וצפים או מתחדשים בעת המגע והמפגש עם השיגעון?

שאלות אלה על זהות בצל השיגעון בחנתי באתרים רבים ושונים בחברה החרדית – ברחוב, במרפאה עירונית לבריאות הנפש המתמחה בשירות הקהילה החרדית, בבתי תמחוי, בבתי כנסת ובאתרי עלייה לרגל, בבתי רבנים ובבתי מטופלים. ועם זאת, ספר זה מבוסס בעיקר על תצפיות ומפגשים שקיימתי בשתי מסגרות חרדיות לשיקום ולטיפול: קהילה חסידית קטנה שלה קראתי "גמילות חסד", ומפעל שיקומי חרדי שייקרא "חסדי אברהם" (כל שמות המקומות והאנשים המוזכרים בספר בדויים).

על חרדים והפרעות נפשיות

כל המשתתפים באירועים ובשיחות הם חרדים (מלבדי, "הצופה המשתתף"), וכל המסגרות החברתיות הללו הן חרדיות. כיצד מטפלים החרדים במשוגעים ובסובלים מהפרעות נפשיות? מה קורה לאותם "כלים שבורים", חרדים סובלים ודואבים שאושפזו בבתי חולים פסיכיאטריים ואחר כך חזרו לחברה החרדית? זו מבקשת לטפל בהם ולשמרם בחיקה, אך גם להרחיקם מרחק בטוח מהמרכז החברתי, מהיומיום החרדי ומהספירה הציבורית החרדית. זהו מסע אתנוגרפי לארץ החרדים הזאת, אל המקומות שבהם חרדים מטפלים בחרדים בעזרת התערבות מעטה של בעלי מקצוע, פסיכיאטרים, פסיכולוגים או עובדים סוציאליים.

במחקר שהלך והתגבש ביקשתי להבין כיצד חרדים מנהלים את רגשות הסובלים מהפרעות נפשיות וכיצד הם בונים עבורם זהות מחודשת או חלופית. חשבתי שעבודת זהות שכזו חשובה במיוחד לנוכח המשבר שנפער בחייהם. המשבר הקיומי הזה – האסון שבשיגעון – נוגע בעצמיותם של האנשים ומרכזי לא פחות מכל תווית חברתית, מכל אבחנה רפואית רשמית ומכל סימפטום. שאלת הערעור על הזהות הדומיננטית, כפי שזו עולה בטיפול בשיגעון בחברה החרדית בישראל, מעניינת גם כשלעצמה וגם משום שיש בה ללמד אותנו על זהות בכלל. על רקע הנטייה למוחלטות דתית בממדים שונים של החיים החרדיים, אפשר להניח שמאבקים על הבניית זהות בחברה החרדית יהיו חריפים וטרגיים. מפגשה של החברה החרדית עם השיגעון הוא מפגש בין חברת "שומרי חוקים", אנשי ההלכה, ובין "שוברי חוקים", המשוגעים. מה קורה אפוא במפגש הזה? כיצד מתמודדים הממונים על הטיפול, סוכני החברה, עם הנתונים לטיפולם? וכיצד הם מתמודדים עם ערכיה של החברה החרדית עצמה נוכח אתגרי השיגעון והטיפול בו?

המציאות החברתית שנבנתה סביב הסובלים ושיחותיהם של "המטפלים" (הרבנים, האחראים, המדריכים והמנהלים) היו מעין משא ומתן סמוי וגלוי על תשובות לשאלות אלה, פירושים, הצעות, דרישות וגם התחמקות מלהשיב. ניסיתי להבין כיצד האופנים השונים שבהם שואלים את השאלות הללו ומקבלים תשובות – במסגרת חיי היומיום – מלמדים על מה שמציק, על מה שהם, על מה שאינם. במהלך המחקר והכתיבה הלכו והתבררו לי שלושה קולות דתיים‑חרדיים שונים על פשרו של השיגעון ובייחוד על אופני הטיפול בו. מטרתי היא לתאר ולנתח את הקולות הללו – קולות שמבנים ומממשים תהליכי טיפול שונים בקרב חרדים, ובתוך כך גם זהויות חרדיות שונות – ולנסות להבהירם ולפרשם.

בכל חברה, לא רק זו החרדית, הטיפול בסובלים מהפרעות נפשיות – המתמקד בניסיון להבנות את העצמי שלהם ואת זהותם – משמש אתר שבו משמעויות תרבותיות בולטות עשויות להתחזק או לחלופין לקבל משמעות מהפכנית או להיות מאותגרות באופן חתרני. כך, הדרכים שבהן החברה מטפלת בסובלים מהפרעות נפשיות יכולות לשמש בסיס לביקורת תרבות התוהה על הזהות האידֵאלית באותה חברה.

בה במידה, חילונים הם "אחרים משמעותיים" בעיני החרדים. הזהות החרדית נעוצה בטבורה בחילוניות עצמה. החברה החרדית נוצרה במאה הנוכחית בישראל ובארצות אחרות מתוך תגובה מסתגרת אל העולם המודרני והפוסט‑מודרני, ועם זאת היא מקיימת משא ומתן מתמשך על גבולותיה החיצוניים והפנימיים. בעיני החרדים מאבקים עם חילונים אינם נובעים רק ממניעים חומריים ומעשיים, כלומר ממאבק על טובות הנאה ורצון להשתלט על תקציבים. מדובר גם במאבק על זהות, מאבק הנעוץ במלחמת תרבות עזה, רבת שנים.

החרדים נאבקים על זהותם לא רק עם החילונים, אלא גם בינם לבין עצמם. בחברה החרדית מתחוללת כל העת תסיסה, ויחידים וקבוצות מתאמצים להצטיין ולהתעלות מבחינה דתית. זהו מאבק בין כת לכנסייה או בין עילית חברתית (או קבוצה המתיימרת להיות עילית) ובין השאר, החרדים "הבינוניים" כביכול. גלות הכלים השבורים מתאר את אחד המרחבים שבהם מתרחש מאבק זה בתוך תוכה של החברה החרדית. והנה, כפי שעולה בספר זה, גם המאבקים הללו, הפנימיים, חוזרים ומתקשרים ליחסיה המורכבים של החברה החרדית עם החברה הישראלית. הניסיון לפענח את המפגשים שבין חרדים‑מטפלים ובין האחרים‑המשוגעים‑החרדים מוביל לבחינת החֲרֵדִיּוּת, תרבותה של החברה החרדית, חברה המתחבטת על דרכה בינה לבין עצמה ובאותה עת מנהלת משא ומתן מורכב עם "אחרותה", החברה החילונית, הישראלית והמודרנית.