אתר הבית של המגזר הדתי
דואר אדום
זמני היום

זוכר את ידו החמה והמנחמת של הרב נריה

26 שנה לפטירת הרב משה צבי נריה זצ"ל; הרב אוהד תירוש, זוכר את ידו החמה והמנחמת, את הניגון של ליל שבת (שהופיע לפתע גם בהיותו קצין צנחנים), את הבכי על הנופלים מהישיבה, ועוד פיסות חיים מהרב

זוכר את ידו החמה והמנחמת של הרב נריה
  הרב נריה זצ"ל (צילום: רפי קפלן) תמונת כותב (צילום: יח"צ בני דוד)

ארבעים שנה ועוד קצת חלפו מאז סיימתי את לימודי בכפר הרואה, אצל הרב נריה והרב צוקרמן. ממרחק השנים אני רוצה לספר על חמש פיסות חיים: על ידו החמה, על ניגון ליל שבת ועל 'יזכור' של יום הכיפורים, על הלווייתו, ולהבדיל על אשתו. פיסות חיים שחיות גם בעבור ארבעים השנים הללו.

עוד באותו נושא

המשדר המרכזי לציון 26 שנה לפטירת הרב נריה זצ"ל

כמו ידו של ר' אריה

בבית סבי וסבתי, מוותיקי הפועל המזרחי, קראו לו 'נריה', כשמו בבני עקיבא. הוא היה ידיד וחבר לדרך ובן בית. ישן בביתם על הספה לעיתים מזומנות. בגלל ה'ייחוס' המשפחתי הזה, נשלחתי מפעם לפעם להשתדל אצלו להקל בעונש כזה או אחר על מעשה נלוז כזה או אחר שעשינו.

כך היה כשהתחלפנו בפורים עם השמינית של ישיבת נחלים. עליתי לבניין הכיפה ונגשתי אליו. הוא יצא בדרכו אל ביתו שבכפר. לקח את ידי בידו והחל ללכת. אני בלבלתי את מוחו בהסברים ופלפולי תירוצים של נערים, והוא אמר מה שאמר.

אינני זוכר לא את זה ולא את זה. רק את ידו החמה שאחזה בידי, כמדברת. לימים, כשקראתי את ספרו של שמחה רז 'איש צדיק היה' על ר' אריה לוין – הבנתי. ידו החמה של ר' אריה, המנחמת, האוהבת, המדברת – כזו הייתה ידו של הרב נריה.

הרב נריה ותלמידים (צילום: רפי קפלן)

אז בשמינית, לא הבנתי. רק שנים אחרי. זה היה חינוך. דיבור ללא מילים. החום, החיבה, הרוך שלפני ואחרי ובתוך המילים, שאת תוכנן אינני זוכר.

ניגון של ליל שבת

לפני השיחה של ליל שבת – או אולי אחריה – היה הרב נריה פותח בניגון. יותר נכון שני ניגונים. הראשון, כך למדתי לימים, בכלל הגיע מניגוני חלוצים. השני, מנגינת נשמה חסידית עתיקת יומין. מה נאמר בשיחות אינני זוכר, בעוונותיי.

צילום: רפי קפלן

כמה שנים אחר כך, ואני כבר קצין בצנחנים, בשבת בשטח, בחמאם אל מליח, עם חי חדד משבט היובל ויעקב אסולין, ואולי גם רפי. שבת נכנסת, אוהל בית כנסת, אפלולית של שקיעה. נשארנו שבת. בלי מניין, באוהל חצי חשוך, 'ידיד נפש' ואחריו הניגון ההוא של הרב נריה מערב שבת, בלי לתאם ובלי לתכנן. בפשטות, מעומק הלב, בלי לחשוב. געגוע, כיסופים, שבת, כלות הנפש.

'יזכור'

ביום כיפור, לפני מוסף, בתפילת יזכור, הרב נריה היה מזכיר, מקריא, מונה, זועק את שמות הנופלים מתלמידי הישיבה. תלמידיו. לא אחד ולא עשרה. עשרות, עשרות, משנת ת"ש ואילך, קורא ובוכה. לא היה דבר נורא מזה.

איש לא צעיר זועק לפני השם יתברך עשרות שמות של תלמידיו שנפלו ונהרגו, וקולו נשבר בבכי. שם אחר שם, דקות ארוכות, כמונה מרגליות, יהלומים של שמות, בזעקה מרה, ואחר כך עומד בתפילה ותובע כפרה לעמך ישראל אשר שלחוני.

הרב נריה והרב צוקרמן (צילום: רפי קפלן)

אחרי שנים, כשכבר קברתי חיילים וחברים הבנתי עוד יותר מה נורא היה המקום הזה. אבל את המעמד הזה הרגשנו, הרגשתי, כבר בעודנו נערים.

הלווייתו

בכפר שבו למדנו, שבו הקים את הישיבה בשנת ת"ש, ובו חי כל ימיו, שם נטמן. המוני אנשים באו. הכבישים אל הכפר ואל המושב שליד מלאו כלי רכב חונים בצידי הדרכים. החניתי את הרכב ליד הכביש הראשי, רחוק, והלכתי ברגל אל בית העלמין. דרך הפרדסים, השבילים, הדרכים שבהם שוטטנו אז. אנשים זרמו מכל העברים. כולם נקבצו באו. מכל הגילאים, מכל השבטים – כך קראו בכפר הרוא"ה למחזורים – נאספו ללוות אותו, את האיש שקיבל לישיבה מכל היישובים ומכל הגוונים ומכל הרקעים.

אחרי ההלוויה יצאנו אט אט. אמרנו שלום לרב צוקרמן, שהכיר כל אחד בשמו ובשם השבט אליו הוא שייך. גם שם השלים את הרב נריה, בחדות, בפרטים הקטנים, בזיכרון המדויק.

אשתו כגופו

באחד הכנסים של 'בנין שלם' נתבקשתי לתת שיעור למדריכות כלות. כשעליתי לבמה זיהיתי בשורה הראשונה את הרבנית רחל נריה, אשת הרב, ומחלוצות ההוראה של טהרת המשפחה, הדרכת כלות וחינוך לחיי משפחה. נגשתי אליה ואמרתי שזה לעג לרש שאני הצעיר אלמד אותה משהו בהדרכת כלות. הרבנית חייכה ובעדינות נחושה שלחה אותי לבמה, כשהיא פותחת מחברת. 'באתי ללמוד', אמרה.

 

הרב אוהד תירוש, הוא ראש הישיבה לבוגרי צבא מוסדות בני דוד עלי

מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו