אתר הבית של המגזר הדתי
דואר אדום
זמני היום

עו"ד על הפרשה • וילך: על מנהל ציבורי ותוכניות עבודה עתידיות

כח וסמכות גדולים ורבים מונחים לפתחם של מנהיגי ציבור. היכולת לחוקק, להתקין תקנות, להנפיק צווים. האפשרות לקבוע מדיניות, הכח והאמצעים לתכנן ולהוציא מהכוח אל הפועל תוכניות ביצוע ציבוריות, צריך להיות כזה שמופעל תוך איזון ראוי בין אילוצי הווה והיכולת לצפות את העתיד עד כמה שרק אפשר

עו"ד על הפרשה • וילך: על תכניות עבודה עתידיות
  (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

פרשת וילך אותה נקרא השבת היא מיוחדת בכך שאין לה הפטרה משל עצמה. כידוע לכל פרשה יש הפטרה, קטע מדברי הנביאים בעל קשר לפרשה, הנקרא בשבתות, חגים, ולפי חלק מהמנהגים גם בצומות, בתום קריאת התורה. לכל פרשה הפטרה מלבד לפרשת וילך, שכן פרשת וילך פעמים שמוצמדת לפרשת ניצבים והן נקראות יחד, אז מפטירין בהפטרת פרשת ניצבים. ופעמים, כמו השנה היא נקראת לבד, בשבת שבין ראש השנה ליום הכיפורים, ואז מפטירין בה את הפטרת 'פרשת שובה'.

עוד באותו נושא

צפו: קצר על הפרשה | התסכול הגדול שיש למנהיג


12

במהותה פרשת וילך עוסקת בסגירת קצוות אחרונות והברת המושכות למנהיגות הבאה. את הדברים סיכם בצורה קוהרנטית, הרש"ר הירש באומרו: "בהודעת הברכות והקללות ובדברים שלאחריהן כבר סיים משה את כל הדברים שהיה עליו לומר לעם בשם ה'. בכך כבר השלים את שליחותו, והרי הוא מתפנה עתה לצורכי השעה, לדברים שעדיין היו מוטלים עליו לפני מותו ובקשר עם מותו. ואלה הם: היה עליו להיפרד מן העם…להציג בפניו את יורשו בדברים הבאים לעודד גם אותו…למסור לכהנים ולזקני העם את התורה שכתיבתה תושלם עד אז ולצוות עליהם לקרוא את התורה במקדש בכל שנה שביעית לפני העם המתקהל שם לרגל החג…משום כך לא הקהיל את העם אליו כדרך שנהג כל אימת שאמר לו דברים בשם ה', אלא "וילך": הוא הלך אל העם כדי להיפרד ממנו באותה פשטות, המאפיינת את האיש הענו מכל אדם".

לקראת סיום הפרשה מתאר משה את המציאות שעתידה להתרחש בהמשך דרכו של עם ישראל, העתיד אינו אופטימי, ומשה צופה את ההיתכנות של נטישת אלוקים, עזיבת דרכי האל, ומכאן קצרה בדרך לרעה שתפקוד את עם ישראל בעקבות בחירתם זו. אם פרשת הקללות והברכות דיברה על הברית בצורה התיאורטית כזו שמתארת יחסי גמול של שכר ועונש, שהופעתם תלויה במעשה עם ישראל ואורחותיו. פרשת וילך באה ומציגה מצב זו כנתון וכעובדה מוגמרת.

כך יקרה, כי כך הוא אופיו של העם, וכך הם דבריו של משה: "כי אנכי ידעתי את מריך ואת ערפך הקשה הן בעודני חי עמכם היום ממרים היתם עם ה' ואף כי אחרי מותי. הקהילו אלי את כל זקני שבטיכם ושטריכם ואדברה באזניהם את הדברים האלה ואעידה בם את השמים ואת הארץ. כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחתון וסרתם מן הדרך אשר צויתי אתכם וקראת אתכם הרעה באחרית הימים כי תעשו את הרע בעיני ה' להכעיסו במעשה ידיכם".

מדבריו אלו של משה לומד הרש"ר הירש: " אין לך דבר המעיד על מקורה האלוהי של שליחות משה כאותה הודאה ותודעה הסוקרת את העבר וחוזה את העתיד והבאה לידי ביטוי בפסוקים אלה".

משה במסע הפרידה שלו מעם ישראל אינו פוסח על שום פרט ואינו מותיר פינה ללא התייחסות, בין היתר מבקש הוא לעמוד על העתיד ולהגדיר לעם ישראל מה יקרה אם ומה תהיה התוצאה הסופית, ושוב לא כמציאות ערטילאית אלא כנתון עובדתי שיתרחש ממש.

מתוך ראייתו של גדול מנהיגיה של האומה הישראלית, אבקש לעמוד ולו בקצרה על מחויבות ההנהגת הציבורית והשלטון לפעול תוך ראיה ארוכת טווח, ראייה עתידית ותכנון האופק תוך התייחסות לכל תרחיש אפשרי.

תבונת האדם – ביכולת לצפות את העתיד

לתפיסתו של רבי שמעון בן נתנאל, כפי שזו מובאת במסכת אבות, הפרשנות לחובה המוטלת על האדם לדבוק 'בדרך הישר' מסתכמת בדרישה 'לראות את הנולד'. דרישה זו מוסברת על ידי הרמב"ם באופן הבא: "אשר עניינו ללמוד ממה שעתה על מה שיתחדש", כלומר ראיית הנולד מסתכמת האפשרות לראות את העתיד כאשר המתבונן נטוע בהווה. רבינו יונה גירונדי, ספרד המאה ה-13, מוסיף ומפשט את החובה ומבאר: "שנותן עיניו על כל דבר ורואה כל הדברים הנולדים קודם שיולדו וכשרואה דבר שיש שכר בתחילתו וסופו מביא לידי הפסד מתרחק ממנו".

בתלמוד מיוחסת האפשרות של ראיית הנולד לחכם, וכך מצינו בתלמוד: "איזהו חכם – הרואה את הנולד". ומסביר רש"י במקום: "המבין מלבו מה שעתיד להיות קורות שעתידים לבא ונזהר מהן".

ברוח זו מייעץ אבי תנועת המוסר ר' ישראל מסלנט, ליטא המאה ה-19, בעומדו על חשיבות פיתוח היכולת של האדם לצפות את הנולד, וכך הוא משמיענו: "זאת תכונת האדם בעסקי התבל. להתחכם להיות רואה את הנולד בכל עניניו. לראות לתקן כל דבר טרם יבא הרעה כפי אשר יהי' בכחו – עסקי התבל המה ילמדו את האדם עניניה ותהלוכותיה. ואיש איש לפי טבעו המסוגלת כן תקום בידו חכמתה. והמכשלה תחת יד האדם. ואם לא יתן מקום לשטותו כן תגדל חכמתו. וההרגל והנסיון בכל דבר מושלת".

לתפיסתו של ' ישראל מסלנט תחולת החובה לראות את הנולד אינה מיוחדת לתחום מסוים, או לעניין מסוים, אלא מצודתו של עקרון זה חל על כל ענייניו של האדם. כל מהלך וכל פעולה של האדם צריכה להיות כזו שהוא שיקלל וניסה בכל כוחו להתקדם בהבנתו עוד כמה צעדים קדימה כדי לבחון את צדקת הפעולה שאדם מבקש לעשות כעת, כאשר המבחן הוא מבחן פשוט איך יכולים הדברים להתגלגל בהמשך, לאיזו כיוונים פעולה זו יכולה להוביל את האדם, ומה יקרה אם התוכנית לא תצליח והתוצאה במציאות תהיה רחוקה ממה שחשבתי.

על החובה לראות את הנולד בתחום הציבורי

מבין מצוות התורה ניתן לזהות לא מעט מצוות שכל עניינן נועד כדי לפתור בעיה שיכולה להתרחש בעתיד, כך למשל דין ערי מקלט מבקש להתמודד עם מציאות בה של אדם שהורג בשוגג, או לחילופין דין אשת יפת תואר, שכל עניינה כדי ליתן תפיסה כוללת וראויה למצב הראוי והנכון לנשים מהצד של האויב, או בן סורר ומורה שכן עניינו לספק התייחסות כאן ועכשו כדי למנוע את המשך ההידרדרות 'במדרון החלקלק' והנער יגדל ומעשיו 'המקולקלים' יגדלו יחד איתו, בלשון התלמוד: "הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה, שסוף מגמר נכסי אביו ומבקש למודו ואינו מוצא, ויוצא לפרשת דרכים ומלסטם את הבריות. אמרה תורה: ימות זכאי ואל ימות חייב".

בתלמוד ידוע ומפורסם הסיפור על חוני המעגל שפגש באותו זקן שהיה עסוק בנטיעת עץ חרוב, וזאת  על אף העובדה שעץ החרוב, לפי הגישה התלמודית, יכול להוציא פירות בטווח של 70 שנה, במענה לפליאה מדוע אדם זקן צריך להשקיע את מרצו בעץ חרוב, כאשר קיים ספק גדול אם אותו זקן שנוטע אותו יוכל גם להנות ממנו, השיב אותו הזקן גם אם קיים ספק אם יוכל להנות מפירות החרוב, הוא נולד לתוך מציאות בה היו חרובים היות והדורות הקודמים שתלו לנו, אף עלי מוטלת החובה לראות את העתיד ולדאוג לדורות הבאים.

החשש מפני מעשה ציבורי שיהיה בעל השלכה שלילית לעתיד, אנו מוצאים במשנה במסכת ראש השנה

הרקע למשנה עסק בתקופה בה החודש היה נקבע בהתאם להחלטה שיפוטית של בית דין שהיו מכריזים על ראש חודש. במילים אחרות העידן הוא טרום לוח שנה קבוע כפי זה שמצוי בידינו היום, אלא כל חודש מחדש היה בית דין ממתין לעדים כדי שיבואו ויספרו לבית דין על שראו את הירח, בית דין היה חוקר את העדים וככל שגרסתם היתה מהימנה היה בית הדין מכריז על ראש חודש.

בהתאם לנוהג זה היו פוקדים את בתי הדין כל מי שראה את הירח. על רקע זה מתארת המשנה את המציאות הבאה: "מעשה שעברו יותר מארבעים זוג ועכבן רבי עקיבא בלוד שלח לו רבן גמליאל אם מעכב אתה את הרבים נמצאת מכשילן לעתיד לבא". בפשטות מתארת המשנה מציאות של חודש בו רבו העדים, ולפי התיאור במשנה היו 40 זוגות עדים, שהיו בדרכן לבית הדין, ושוב כדי לקדש את החודש די בשני עדים בלבד, ולכן ר' עקיבא מעכב אותם ומונע את הגעתם לבית הדין, שכן לבית דין אין צורך בהם.

על אף ההיגיון שבמעשהו של ר' עקיבא, מוחה רבן גמליאל ומתנגד לעיכוב זה, מהחשש שמא להבא אף אחד לא ירצה להגיע לבית הדין מהטעם שמא יחשוב אדם בליבו למה להתאמץ בטוח יש כאלו שהקדימו אותי, ולכן הגעתי מיותרת. ולא רק זו בלבד אלא משמיעה לנו המשנה במקום אחר שבמקרה שהגיעו לבית הדין זוגות עדים, גם אם כבר קיבל בית הדין את עדותם של העדים הראשונים אין דוחים ואין מחזירים את העדים כדי לא לאכזב את המגיעים, וכך אנו קוראים: "נמצאו דבריהם מכוונים עדותן קיימת ושאר כל הזוגות שואלין אותם ראשי דברים לא שהיו צריכין להן אלא כדי שלא יצאו בפחי נפש בשביל שיהו רגילים לבא".

ראייה ותכנון מחייב התייחסות והכרה בהשתנות הטבעים, שכן חוק שיכול ויהא מתאים למקום ולתקופה מסוימת לא יהיה רלוונטי לדור אחר. ולכן מלאכת החקיקה צריכה להתחשב בעובדה זו בעת חקיקת חוקים, ברוח זו משמיענו ר' אליעזר פאפו, בוסניה, המאה ה-18, בעל ספר ההנהגות 'פלא יועץ': "לא יתקנו תקנה ויאסרו איסר לדור דורים עד עולם כי לא תדע מה ילד יום ושמא יבא זמן שלא יוכלו לעמוד באותה תקנה ויחרקו שן או יעברוה לכן משעה ראשונה לא יתקנו אלא על זמן מה או יניחו מקום לכל שופט ומנהיג בזמנו לשנותה או להוסיף ולגרוע כפי ראות עיניו".

דברים אלו מובהרים גם בפירושו של הרב נפתלי צבי ברלין, הנצי"ב בפירושו לתורה, בבואו לשרטט את גישתו המנהיגותית של משה, וכך הוא כותב: "בשביל זה קרא הכתוב…את משה בשם אביגדור,…אביהם של הגודרים, היינו שגדר הוא ובית דינו את ישראל בכמה דברים שלא יבאו לאיסור של תורה, ולא היו הגזרות אלא על דורו באשר לא נשרשו ישראל עדיין בחוקי התורה ומצות, והיו עלולים לעבור על דיני תורה, כמו שגזר בשעתו על שבות שבת ומוקצה שלא יבאו להוצאה, ואח"כ בטלה הגזרה והותרה עד שבא עזרא ונחמיה וחזרו וגזרו לפי צורך השעה כדאי".

צא ולמד

כח וסמכות גדולים ורבים מונחים לפתחם של מנהיגי ציבור. היכולת לחוקק, להתקין תקנות, להנפיק צווים. האפשרות לקבוע מדיניות, הכח והאמצעים לתכנן ולהוציא מהכוח אל הפועל תוכניות ביצוע ציבוריות, צריך להיות כזה שמופעל תוך איזון ראוי בין אילוצי הווה והיכולת לצפות את העתיד עד כמה שרק אפשר.

קביעת יעדים מדיניים בכל תחום ובכל מישור מבלי לשכלל את השלכות על העתיד יש בה כדי לחטוא למטרה ולשליחות הציבורית.

==

אלישי בן יצחק, עורך דין ומגשר, מרצה במרכז האקדמי 'שערי מדע ומשפט', ובעלים של משרד עורכי דין.

מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו
3 תגובות - 3 דיונים מיין לפי
1
הרבי
נועם | 10-09-2021 13:28
הרבי מלובביץ' ישו מוחמד הנביא מואפק טריף
2
הנחמה של "וילך" "ויבא"
משה אהרון | 10-09-2021 17:36
אומנם פרשת וילך נסובה על הליכתו של משה. הליכה שלטעמינו אין בה עצירה אלא הגעה והיא כמסע עד הנצח בליווי עם ישראל מגבוה ומרחוק . עד לשובו של משה ללוות את מושיעם של ישראל שנאמר בהמשך ויבא משה ויהושוע. משה אהרון
3
מרתק לראות כל פעם את האקטואליות של הפרשה
עורך דין | 12-09-2021 11:31
כל הכבוד