הרשת געשה בימים האחרונים על רקע עדויות של צעירים שחבשו בילדותם את ספסל הלימודים בתלמודי תורה ציוניים ידועים. הבוגרים סיפרו על חוויותיהם תחת אלימות אשר הופנתה אליהם מצד כמה מלמדים, תוך תיאור ה"שריטות" שספגו, לדבריהם.
כהורים המבקשים שילדינו לא יחוו דברים שכאלה, עלינו לשאול האם מדובר במקרה נקודתי בלבד, או שמא יש מרכיבים חוזרים שניתן למפות ומהם נוכל להסתייע בשאלה להיכן לשלוח את ילדינו. אפתח בגילוי נאות שהמחלוקת בין תלמודי התורה המדוברים לבין תנועת נאמני תורה ועבודה, הינה ארוכת שנים ונסובה לרוב על שאלות של אליטיזם מול אחריות חברתית.
אבקש לטעון כי אין זה מקרה שעיקר העדויות יצאו מתוך בתי ספר שלא היו תחת פיקוח מלא ולפיכך נכון יותר לשלוח את הילד לבית ספר מוכר ורשמי. אנו נוטים לזלזל בכך והמילה "פיקוח" מצלצלת כדבר מיושן, אך למעשה זו הדרך העיקרית לצמצם מגוון של רעות חולות המתרחשות לעתים.
לא במקרה, אחד הסעיפים המרכזיים בכל הדיונים שנעשים סביב הכנסת מוסדות פרטיים אל המערכת הממלכתית, מתרכז סביב יכולת הפיקוח. המשרד אינו מוכן לתקצב במלואו את בית הספר מבלי שהוא מקבל סמכויות פיקוח. מנגד, בית הספר משתמש בטיעונים של חופש ודמוקרטיה אשר נשמעים טוב מאוד ברשתות: "מדוע לא לתת חופש למנהלים?", "למה לתת סמכות לפקידים אפורים?", "האמנם איני יכול להעסיק את בוגר הישיבה הכריזמטי, רק משום שלא סיים תעודת הוראה?" ועוד.
המחלוקת סביב שאלת הפיקוח מתרחשת בעיקר במוסדות הנחשבים בצדק או שלא, ל"ספינות דגל" חברתיות. ככל שאדם מגיע עם מטען אידאולוגי חזק יותר, כך הוא יטה לזלזל בהסדרה וברגולציה. כאשר אדם מאמין בכל ליבו שהוא צודק, הרי שאין סיבה שפקיד ממשרד החינוך יאמר לו שאולי הוא טועה.
תופעת האלימות שהתגלתה, מוכיחה שוב שלכל מוסד חייב שיהיה מפקח עם עין פקוחה, אשר מוודא מה הליך הכשרתם של המורים, מריח אם יש בעיות מיוחדות, וגם יכול להוות כתובת לתלונות מצד הורים שחוששים לדבר עם המנהל. ברור שתופעות דומות התרחשו גם במוסדות מפוקחים, אך ניתן לשער כי הדבר קרה במספרים נמוכים בהרבה.
איני מבקש לצייר את מערכת הפיקוח כמושלמת. יש בה פגמים המחייבים התייעלות ולעתים רבות זו מערכת בירוקרטית אשר מקשה במקום לסייע. קל יותר לנהל בית ספר כאשר אין מעליך מפקח, ובאופן אישי אוכל לספר על מפקחים, שבמקום לסייע לעבודתי כאיש חינוך, הקשו והאטו תהליכים מבורכים. חלקם אף הגיעו לתפקידם, דווקא בגלל אי הצלחתם בתפקידים קודמים.
ועדיין, עם כל החסרונות של מערכת הפיקוח, היא קריטית ביותר ואסור לוותר עליה. תפקידם הבוחן של המפקחים הוא סוג של ביטוח וכולנו יודעים שחשוב לעשות ביטוח, למרות המחיר הנילווה.
לסוגיית הפיקוח אבקש להוסיף עוד שני נתונים המבטאים זויות אחרות של הנושא: תחושה חיובית של התלמיד כלפי בית הספר ועדותו על מעורבות באירועי אלימות. נתונים אלו נלקחו ע"י אריאל פינקלשטיין מתוצאות המיצ"ב ולמעשה אותם מספרים, חוזרים על עצמם בעקביות מזה שנים.
ניתן לראות, על פי עדות התלמידים, כי בתי ספר מעורבים מגדרית זוכים ליחס חיובי טוב יותר מצד התלמיד ביחס לבתי ספר ניפרדים וכן, התלמידים מדווחים על פחות אירועי אלימות. גם אם בבתי ספר של בנות בלבד יש פחות אלימות, הרי שבחיבור עם מוסדות הבנים, היא גדולה יותר. איני בא לדבר על ההפרדה המגדרית אלא על נקודה נוספת המשתמעת מהנתונים.
כל בתי הספר שהובאו בסקר זה, הינם מפוקחים ועל כן יש להוסיף נופך נוסף לכל סוגיית האלימות: כאשר בית ספר הינו פתוח יותר ומכיל, ממילא, האוירה בו נעימה יותר. זה לא רק עניין של פיקוח או עירוב מגדרי, אלא מרכיב תרבותי הנמצא בבסיס התפיסה של מוסדות אליטיסטיים בעלי יוקרה אל מול תפיסתם של מוסדות "רגילים". לא אחד ולא שניים העידו כי דווקא הרב שהיה המלהיב ביותר, הוא זה אשר נטה לזלזל בתלמידיו ולהכותם. אינני רוצה ח"ו להאשים כל התלהבות דתית באלימות, אך לעתים, מקורה של כריזמת יתר וביטחון מוחלט בצדקת הדרך, מגיע ממקום כוחני והדבר מחלחל למורים ולתלמידים כאחד.
בבואנו לבחור את בית הספר לילדינו, עלינו לפקוח עיניים ולהביט בעין בוחנת. לעתים, חופש נטול פיקוח, יוקרה מרובה או התלהבות דתית מוקצנת, ראויים להדליק נורה אדומה.
שמואל שטח, הינו, מנכ"ל תנועת נאמני תורה ועבודה.
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
