הרב אילעאי עופרן כתב:

"הדילמה הכי גדולה בחינוך הדתי היא אם לחנך את הילדים לשמור מסורת.
זה אולי נשמע מוזר, אבל אנשי ונשות חינוך בחינוך הדתי, במיוחד אלו שעובדים עם הקבוצה שנמצאת מהמיינסטרים ו"שמאלה", מתלבטים על בסיס יומיומי האם לעודד את התלמידים והתלמידות, החניכים והחניכות, לשמור מסורת או למרוד, להמשיך את השושלת או לסטות ממנה.

כל מי שהיה פעם באסיפת הורים בבית ספר דתי, במיוחד באזורים הפחות חרד"ליים של הציונות הדתית, יודע לזהות ממרחק קילומטר מי מורה ומי הורה. השוני במראה החיצוני די בולט – מכיסויי הראש והשרוולים ועד הציציות המתנופפות והגרביים בסנדלים, שמאפיינים בד"כ רק את המורים והמורות. הפער הזה משקף במקרים רבים מרחק לא קטן בין העולם הדתי של המחנך לבין העולם הדתי של ההורה.

המורה, הרב והמחנכת, מתלבטים באיזה ארגז כלים לגשת לתלמידיהם. אם אנחנו מחנכים את הנוער לשמר את המסורת שקיבלו בבית, המחיר יהיה בהרבה מקרים לוותר על תפילה במניין ואולי לוותר כליל על מנחה וערבית, את נטילת ידים וברכת המזון להשאיר לשבתות בלבד, ואיסור נגיעה או לבוש צנוע לא יהיו אפילו המלצה. זאת מהסיבה הפשוטה שזו המסורת המשפחתית של רוב הילדים.

מאידך, אם אנחנו מחנכים אותם למרוד בנורמה החפיפיניקית הזו ולהקפיד במצוות ולשמור הלכה יותר ממה שהתרגלו בבית, חייבים לקחת בחשבון שלקריאה למרד יש מחירים כבדים – גם בגלל הבעיה המוסרית שבחינוך ילדים למרוד בהוריהם (אחרי הכל, ההורים הם הריבון). אך יותר מכך בגלל הסתירה הפנימית שיש בחינוך דתי-מסורתי שמבוסס על תנועה של מרד, כי כפי שמבין כל מחנך מתחיל, התנועה הנפשית הזו יום אחד תתהפך עליך.


התנועות האידיאולוגיות הגדולות של 200 השנים האחרונות, היו תנועות מרדניות – חלק ניכר מהציונות התבסס על צעירים שעזבו את הוריהם ומשפחתם, עזבו את כל החינוך שקיבלו בבית, ובאו ליבש ביצות ולהפריח את השממה (על הדרך, הם גם החליפו את השפה המדוברת, ועכשיו הנכדים לא יכולים לדבר עם סבא וסבתא). כך גם עשו אנשי גוש אמונים שעזבו את הבורגנות השבעה של ההורים והלכו ליישב את גבעות השומרון קרוב לכל החבר'ה ורחוק רחוק מהמשפחה. וכך גם לא מעט מהחרד"לים של הדור הקודם, שקיבלו על עצמם הקפדות ונורמות שרחוקות מאד מהסטנדרט ה"מזרוחניקי" של ההורים שלהם.

מה שהופך את הדילמה להרבה יותר מסובכת, זה העובדה שיש לא מעט הורים ששולחים את הילדים שלהם בהכוונה ברורה שילמדו מהמורה שלהם ולא מהם. הם עצמם לא שלמים עם אורח החיים ועם אי ההקפדות שלהם, והם מצפים מהמסגרות החינוכיות השונות להנחיל לילדים את מה שהם עצמם לא מקנים להם בבית.

הפער הזה הוא דילמה יומיומית וליבת המורכבות של החינוך הדתי היום, אך הוא גם חבית חומר נפץ – האם בכלל ייתכן מרחב דתי שלא מבוסס על תודעה עמוקה של שמירת מסורת?"