אתר הבית של המגזר הדתי
דואר אדום
זמני היום

זה לא אתי – על הדרה של תרבות נשית בפני נשים 

לאתי אנקרי ולחברותיה יש קהל, קהל גדול, לאו דווקא דתי, הצמא לסוג כזה של אומנות. הקהל הנשי הוא ציבור הדורש ביטוי במרחב התרבותי, בזכות, לא בחסד. אז אפשר להימנע מתליית שלט "אין כניסה ל.." ולהתבונן בנושא דווקא מתוך עין חיובית. אני מציעה שלט אחר "המופע הזה הוא מרחב נשי"

זה לא אתי – על הדרה של תרבות נשית בפני נשים 
  צילום: תומר יעקובסון

אתי אנקרי היא פס-קול חיי. לצד האופן הרך והמלודי בו היא מניחה את המילים על הלב, היא תמיד הייתה לוחמת.

"חוק יסוד זה, שמטרתו להגן על כבוד האדם וחירותו.. פוגע בכבודי וחירותי לבחור ולהופיע רק בפני נשים" כך כותבת אנקרי בכאב. נזכרתי בילדותי , אי שם במחוזות הפריפריה, שומעת את "רואה לך בעיניים" וחושבת על אלו שמנסים לכלוא את הנשיות החופשייה, הפורצת שבי.

צפו בהודעה לאתי אנקרי על זכייתה בפרס שר החינוך (ארכיון)

שומעת את "מיליונים" וחושבת על אלו שמקטינים ורומסים את הפשטות היפה שהעושר שלה הוא לא כלכלי, שומעת את "יא אמנא" וחושבת על סבתא שלי, סבתא חנה שעלתה מתוניס ושילמה את המחירים האישיים על כך. גם עכשיו, קוראת את הפוסט של אנקרי וחושבת על הסטודנטיות והבוגרות שלי וכל הנשים שיוצרות ומבקשות שיצירתן תהיה במרחב נשי.

עוד באותו נושא

צפו: אתי אנקרי ופטריק סבג בשיר חדש ומרגש


3

בשנים האחרונות אני מנהלת מרחב נשי של יצירת תיאטרון נשי וגם חוקרת אותו במסגרת לימודיי. המרחבים הנשיים בהן אני רואה שחקניות מקצועיות או סטודנטיות עסוקות ביצירה תמיד הזכירו לי את סיפוריה של אימי, על חגיגת הנשיות שהייתה מקובלת בארצות המזרח. אימי הייתה מספרת לי על טקסי חינה בהן נשים היו רוקדות, שרות ומלוות את הכלה הטרייה, ועל מסיבות הנשים של שכנותיהן הערביות שהתקיימו בקומה העליונה, בהן הוסרו הרעלות והתאפשרה החופשיות של הביחד הנשי. המושג "האוהל האדום", המסמל בספרה של אניטה דיאמנט (הנושא את אותו שם) זמן של פרישה מחיי ה"ביחד" הזוגיים בזמן הנידה והתכנסות של נשים זו לצד זו, הפך גם שם למעגלי נשים מרפאים שמקיימות נשות טיפול ויצירה בארץ ובעולם.

לצד הגישה ההלכתית ביהדות, האוסרת על גברים לצפות במופעי נשים, נוצרה בחירה נשית המקדשת את ההפרדה המגדרית דווקא ממקום של זכות האישה למרחב נשי ולא מתוך חובה להסתיר עצמה. בית הספר הגבוה לאומנויות "אמונה" שם לו לדגל לעודד יצירת נשים ומרחבים נשיים כשהוא אף מקפיד לשמר סגל יוצר ואקדמי שברובו נשי, כולל מנכ"לית המוסד עצמו. במחזות המעובדים העולים במחלקה לתיאטרון, ניתן לזהות ביטויים של פמיניזם (יש שיאמרו אף רדיקלי).

כאשר בחרנו להעלות במחלקה את "פר גינט" להנריק איבסן באנסמבל נשי, הפכנו את הדמות הראשית, הגברית, לאישה צעירה. "סולוויג", השם שזוהה עם דמותה של האישה המצפה הפך לשמה של אישה לוחמת, הבורחת מליל הכלולות למצוא את גורלה ביערות העבותים. המחזה "12 המושבעים" לרג'ינלד רוז שונה ל "12 המושבעות", הנאבקות בדרכן שלהן להוציא את הצדק לאור. כך עוד ועוד מחזות זכו אצלנו במחלקה לתיאטרון לחידוש ואף למימד ייחודי כשעלו בפני נשים בלבד. הצופות במחזות האלו חוו חוויה אחרת של יצירה, זאת דווקא מתוך האינטימיות הנשית. נשים, מאז ומעולם, חיפשו לעצמן "חדר משלהן" ליצירה עוד לפני שוירג'יניה וולף הגדירה זאת בספרה.

התהליך הפרוגרסיבי החברתי המבקש למנוע הדרה מגדרית הוא חלק מתיקון עולם והוא תהליך מבורך, אולם לא תמיד הוא נכון למציאות ולא בכל מחיר. בין בוגרות המחלקה ניתן למצוא נשים אשר יוצרות מול קהל מעורב מגדרית, זאת לצד לא מעט נשים שבוחרות להופיע מול קהל של נשים בלבד. חברה השואפת לשיוויון והמקדשת את חופש הבחירה של הנשים על חייהן, דווקא היא צריכה להבין את מימד היצירה הנשית ואף לחזק אותו. במקום בו האישה בוחרת ומחליטה כיצד ובפני מי תופיע, זוהי ההוצאה לפועל של חופש הבחירה שלה.

יבואו "זאפה", מפיקי יום הסטודנט ב"אוניברסיטה העברית" או ארגוני נשים למיניהם ויזעקו בקול: "תודעה כוזבת". גישתם טוענת שנשים היוצרות למרחב השני, אינן עושות זאת מתוך בחירה חופשית, אלא מתוך כפיפות לחוקים דתיים המחפיצים ומקטינים אותן, זאת בשם מושגים של "צניעות" ו"הלכה".

אתי אנקרי "רואה לכם בעיניים"

חכמינו זכרונם לברכה כבר חשבו על מושג "התודעה הכוזבת" כאשר קבעו את המושג "תינוק שנשבה" התלמודי, כסימן למי שעושה מעשה רק כי אינו יודע את האמת. גם אפלטון התייחס למציאות ה"תודעה הכוזבת" במשל המערה שלו. אולם השאלה הנשאלת היא: מי, כיום, הוא היושב במערה האפלטונית וחושב שהצללים הם המציאות? אותם המנסים לומר לנשים מה נכון להן ומה לא, או הנשים הבוחרות לעצב את עולמן לפי תפישתן.

בלב התפישה המבקשת למנוע מנשים להופיע במרחב נשי חבויה התנשאות גדולה. המבט על יוצרות אלו הוא כאל נשים שבויות ולא נשים שקשובות לעצמן ועצמאיות בבחירותיהן ובמחשבתן. אתי אנקרי "רואה לכם בעיניים" ואל תנסו לכלוא אותה, רק כי אתם יכולים "לבנות לה קירות". אנקרי כתבה על זה עוד לפני שבחרה לשיר במרחב נשי, ללא קשר לתפישת עולמה הדתית. במציאות המבקשת להיות פלורליסטית, יש צורך בחשיבה מחודשת על מהות הבחירה הנשית וכיצד להוציא אותה לפועל.

במציאות היומיומית של עבודתי, נתקלתי בלא מעט מקרים כאלו. סטודנטית שהגיעה לפגישה איתי ואמרה שהיא איננה דתייה אבל נוח לה ללמוד תיאטרון עם נשים. סטודנטית אחרת שיתפה אותי שבמחזה שהיא כותבת יש עיבוד של פגיעה מינית שעברה והיא הייתה רוצה להקריא אותו רק מול נשים. לאחרונה, בחרו קבוצת סטודנטיות לעסוק במיניות נשית ומשפטים אינטימיים כמו "לא נולדתי בוערת בשביל לכבות את עצמי" נאמרו על ידן בתוך בימת זירה שעשויה ממעגל נשי תומך.

האם כל הנשים האלו היו יכולות לבטא עצמן במרחב מעורב, או שנכפה עליהן "לשתוק" בשם תפישת התקינות המגדרית החדשה? האם הן אינן זכאיות גם שקולן יישמע, אפילו אם האוזניים השומעות והעיניים הרואות הן של נשים בלבד? המרחב של היצירה הנשית-דתית הפך בעשורים האחרונים מתרבות של "בדיעבד"- איסורים הלכתיים המדירים נשים וקובעים להן כיצד לנהוג, לתרבות של "לכתחילה"- בחירה נשית המבטאת דווקא את עוצמתה של האישה.

מופע זה הוא במרחב נשי

"פמיניזם של סגנון חיים הנושא באמתחתו את הרעיון שמספר הגרסאות של הפמיניזם יכול להיות גדול כמספרן של הנשים.. עמדה זאת מבוססת על ההנחה שנשים יכולות להיות פמיניסטיות מבלי לבדוק ולשנות מן היסוד את עצמן או את התרבות" (פמיניזם זה לכולם/בל הוקס).

חברה שהבינה ש"כור ההיתוך" של שנות החמישים הותיר אותנו מדממים עד היום בניסיון מחיקת הזהויות לנרטיב מרכזי, צריכה למשוך את השמיכה שלה לריבוי הטלאים המבורך של הרב תרבותיות. חברה כזו מחויבת לתת מקום לתפיסות עולם שונות, לאמונות ולדעות מתוך חופש, קבלה והכלה. לאתי אנקרי ולחברותיה יש קהל, קהל גדול, לאו דווקא דתי, הצמא לסוג כזה של אומנות. הקהל הנשי הוא ציבור הדורש ביטוי במרחב התרבותי, בזכות, לא בחסד.

אז אפשר להימנע מתליית שלט "אין כניסה ל.." ולהתבונן בנושא דווקא מתוך עין חיובית. אני מציעה שלט אחר "המופע הזה הוא מרחב נשי". במדינה שמבקשת להבליט ולקדם את דגל האחדות וההרמוניה שבין הניגודים, מתבקש להתחיל אולי דווקא מתוך היצירה התרבותית. לוליטה כבר ילדה גדולה ואיננה זקוקה לאישורו של הומברט לשיר מול מראה או קהל. היא תחליט זאת בעצמה.

==

רחל מימון-שוורץ היא ראש המחלקה לתיאטרון במכללת אמונה. חוקרת תיאטרון נשי.

מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו
8 תגובות - 4 דיונים מיין לפי
1
מסכימה ממש ...
רעות | 23-06-2021 14:33
מסכימה ממש
את פח...
זיו/ בנקאי | 28-06-2021 20:31
את פח אשפה!
2
חוסר הבנה
בן יהודה | 23-06-2021 16:52
מתרבות של בדיעבד- איסורים הלכתיים המדירים נשים וקובעים להן כיצד לנהוג, לתרבות של לכתחילה- בחירה נשית המבטאת דווקא את עוצמתה של האישה. ואולי האיסורים ההלכתיים הם לא מדירים, אלה כלים כדי שהאישה תבחר בדבר שהכי מתאים לה?
שתוק!! ...
מירו החילוני | 28-06-2021 20:30
שתוק!!
אולי לא צריך...
יוסי | 24-06-2021 23:25
אולי לא צריך את האיסורים האלה בכלל . חלאס שחררו .
3
יוצרת שלא מעוניינת...
לא מתווכח על הבחירה ולא אכפת לי אם זו תודעה כוזבת או לא | 24-06-2021 14:48
יוצרת שלא מעוניינת בי כקהל אין ולא אמור להיות לי עניין ביצירה שלה. אין לה קיום במטען התרבותי שלי ולא בגללי. זו לא רק סגרגציה מגדרית אלא גם ובעיקר סגרגציה תרבותית. אבל זה בסדר. אני אסתפק במטען התרבותי הקוסמופוליטי והאקלקטי שיש לי גישה אליו וביוצרות שמעוניינות להגיע גם אלי וכן מוצאות בכך חשיבות תרבותית ואנושית.
הדרת גברים באופן...
מני | 24-06-2021 23:26
הדרת גברים באופן הקיצוני ביותר שיש.
4
ומה אם היתה...
שאלה | 27-06-2021 8:09
ומה אם היתה זמרת לבנה שלא מופיעה בפני שחורים?