רחל אמנו, רבין והרב עובדיה: שבוע של מהפכנים
בשבוע שאחרי פטירתו של הרב עובדיה יוסף וימי הזכרון של רחל אמנו ושל ראש הממשלה יצחק רבין, מזהה אבינדב אבוקרט מכנה משותף, כולם היו מהפכנים
ימי השבוע הזה מכנסים בתוכם היסטוריה שלמה, ימי זיכרון ממלאים את לוח השנה ואת לוח ליבנו. אולם לא רק נוסטלגיה יש כאן או הרגשת מחסור, כי אם גם אקטואליה ומחשבות מתעוררות.
אך בימינו תם עידן הרב עובדיה יוסף זצ"ל שהיה משמעותי בעולם היהודי התורני והחברתי, לכל הדעות והחוגים – גם אלו החולקים על דרכו של המנוח. הרבה דיו נשפך ושעות שידור רבות הוקדשו לסקירת פעלו של האיש ולבחינת מעשיו. אבל לא תמיד הזכירו, כי הרב עובדיה לא היה רק גאון תורני או מנהיג עדתי. גדלותו בתורה שימשה עבורו ככלי ולא כיעד. הרב עובדיה החליט לחולל מהפכה.
אפשר להתווכח על מגמת של המהפכה ה'יביע אומר'ית, ניתן לדון על העולמות שבנתה ואלו שהחריבה ותיתכן מחלוקת על עקביותה או חדשנותה. אבל את עוצמתה לא ניתן לבטל במחי יד, את הפעפוע שלה לשכבות האוכלוסייה הישראלית קשה להכחיש ואת קיומה בלתי אפשרי להעלים בטור מילים עיתונאי.
המהפכנים
רבנים רבים היו לנו, וישנם גם היום: יודעי ספר ויושבי על מדין, בקיאים בנסתר ומלומדים בגלוי, צדיקים וחסידים. כולם קירבו את ישראל לאביהם שבשמים; לימדו תורה, העניקו ברכה, חיזקו במעשה או סייעו בעצה – אבל מהפכנים כבר זמן רב שלא היו פה. גם המהפכנים הבולטים בעולמה של היהדות – ראשי החסידות או ראשוני הציונות, מקבצי ההלכות או מייסדי שיטות הלימוד – לא תמיד עשו זאת בכוונת מכוון, בכל האמצעים שעמדו לרשותם ותוך הקדשת זמן ומאמצים בלתי נלאים. פעמים רבות רק אחרי מותם הפכו לדמויות מופת ולשמות נלווים לזרמים ביהדות, פעמים אחרות נשכחו ונעלמו ומהפכתם התמסמסה ולא התממשה.
הרב עובדיה ידע את כל זאת ולכן חשש כל העת שמהפכתו תתהפך על פניה. הוא שחי בעידן ה'פוסט' ובתקופת נפילת החומות, שחזה בריסוקו של הסוציאל ובקריסתו של הקפיטל – ידע שמהפכה צריכה חיזוק. הוא פעל בעצמו, בכל הכוח והאמצעים שהיו לו, להשריש שיטת פסיקה, להיות שותף משמעותי לתנועה חברתית, לעסוק בחינוך, בחסד ובתרבות, לייסד דרך חדשה-ישנה ולעודד כל העת את הדור הצעיר להמשיך בה. את אותם מסרים העביר הרב בתשובה מורכבת לדיין בדרום אמריקה, לתלמידי ישיבה צעירים בביקור חגיגי ולעמלי כפיים בשיעור שבועי. בכולם תיאר את שאיפתו התורנית והדתית כחוויה אישית, סיפר על יישומה בחייו האישיים ועודד את השומעים לחקותה ולהפיצה ברבים.
המהפכה הזו, שלא פסחה גם על השדה הפוליטי והחברתי ואנשיהם השנויים במחלוקת, לא החלה בהם; ממש לא. המהפכה החלה בשיעור קטן בשכונת המגורים בו חלק על ה'בן איש חי' המיתולוגי לבני עדתו, בתשובה נועזת שכתב בגילאי העשרים וערערה את הבנתם של זקני דורו ובתמיכה האישית שלו ביחידים שלא זכו להכרה והוקרה חברתית.
אותו חשש לא הרפה ממנו, בכל רגע פחד שיבולע למהפכת חייו הגרוע מכל, שאויביה הרבים יוכלו לה והוא יישאר בודד במערכה. או אז, לא בחל בשום אמצעי להגן על מחמד עיניו. גם במקומות שידע שדבריו יעוררו סערה – סערת ליבו לא נתנה לו לשתוק. כשחש ששיטת הבן איש חי מאיימת על שיטתו אמר בתוקף שההולך בה עוונו גדול, כששמע שתקציב תלמודי תורתו מקוצץ השווה את האחראי לכך לשונאיהם של ישראל. גם כלפי רבנים ושומעי לקחם שזיהה בהם מעט שינוי מן הדרך לא היסס לנקוט בשיטות דומות. את האנשים עצמם אהב בכל מאודו, רבים מהם היו רבותיו שלו או תלמידיו הנאמנים, אבל מעל כל אהבת איש אוהב המהפכן את מהפכתו.
אמירות אלו, חוצבות הלהבות וקוראות המלחמה, שלא פסחו על תנועות ועל אנשים – הרעו לתדמיתו הציבורית. הוא זכה לחיקויים מעליבים, לאמירות ביקורתיות, לשאט נפש ולסלידת יד אנשי התקשורת. אך יותר מהכול, הוא זכה לתמיהות רבתי, מקורביו תירצו זאת בלשון עממית, אחרים ביטלו בשל כך את כל תורתו והשאר פשוט נבוכו. אבל, כשמבינים שמדובר במהפכן החושש לגורל מהפכתו, המבוכה שוככת קמעא. נכון, אחרים לא השתמשו בשפה כזו, רבנים לא רגילים בדיבור מסוג זה – אבל גם אחרים לא חוללו שינוי ורבנים מהפכנים כבר אמרנו שלא היו פה מזמן.
אין מהפכה שלא לוותה ברעשי מלחמה, מהפכות מאז ומעולם לוו בשינוי כללי המשחק, עולמות חדשים תמיד נבנו על הריסותיהם העשנות של אלו שקדמו להם. הפיכות שלטון מלוות לא פעם במרחץ של דמים משני צידי המתרס, נאמני הממשל גם ניצלו כל פרצה אפשרית בחוק לטובתם וקבוצות מהפכניות איימו לא פעם על המהרהר בקול על צדקתן. כבר אמרה פעם מישהי שאישה המתנהגת כמו שצריך לעיתים רחוקות תעשה היסטוריה, דומני שגם גבר לא יצליח בכך.
רבין ורחל אמנו
מהפכות שלא יעשו בסערת רגש של המהפכן, באמונה עמוקה בצדקת דרכו ובלהט עז המכסה על כל עיכוב בביצוע – ידונו לכישלון. ימים אלו גם מציינים את הירצחו הנורא של יצחק רבין ושוב בוחנים את מורשתו. יתכן וזה היה המתכון הבדוק לכישלונו של תהליך אוסלו שהונהג על ידו ומאבד מערכו בחלוף הזמן. איש צבא שידיו לא התרגלו לשדה הדיפלומטיה, אוחז הנשק שהיסס בעצמו ללחוץ יד לאויבו המר, שתלמידיו ושותפיו התעלו עליו ושדרכו האירה בעיקר לנוער שהדליק נרות לאחר מותו – לא יצליח לסחוף המונים.
אבל אולי, אולי יש תקווה גם למי שלא בוחר בדרך מלחמתה של תורה ומגייס את חיילי השלום. אולי מהפכות יכולות להיווצר דווקא בסופו של יום ולא בן לילה. תוצאותיה של מהפכה כזו לא יראו במהירות, לא ישנו את הדברים בבת אחת אבל יתכן שדווקא בשל כך לא יהיו שבריריות ונצרכות להגנה. את מהפכתה של רחל, לא יוכל איש להשיב אחור. את בכייה המתמיד יוכל להפסיק מכתיב המציאות עצמו ואת קולה הנשמע ישתיקו רק פסיעות הבנים השבים הביתה.
איני יודע אם יש סתירות בין המהפכות השונות, אם יש לבחור בדרך הארוכה שהיא קצרה או דווקא במקבילתה. גם ההיסטוריה אינה פוסקת לנו תשובה חד משמעית. אבל בדור תהפוכות כדורנו, מסקנה אחת מוכרחת להיות – לא נוכל להישאר בשלוותנו, במוקדם או במאוחר עלינו לחולל מהפכה, להיטיב את עולמנו ועצמנו. תחי רוחנו רק אם 'תחי המהפכה'.
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו