אתר הבית של המגזר הדתי
דואר אדום
זמני היום

עו"ד על הפרשה • אמור: ספירת העומר ותיקון היחסים הבינאישיים

בימים של שיסוי חברתי, שנדמה שהקרעים הולכים ומעמיקים, שאין מקום לאיחוי השברים ושהכל תקוע, ימי האבל של ספירת העומר, הם בחינת תמרור המורה לאדם, רצונך להגיע למתן תורה, רצונך להחזיק בתורה, בידע, בחכמה, במעמד, לא תזכה לכך אם לא תדע לכבד את חברך ולתת לו מקום

עו"ד על הפרשה • אמור: ספירת העומר ותיקון החברה
  (צילום: גרשון אלינסון/פלאש90)

פרשת השבוע אמור, מקפלת בתוכה את חגי ישראל, וכך אנו קוראים: "אלה מועדי ה' מקראי קודש אשר תקראו אותם במועדם". לאחר פתיחה זו מפרטת לנו הפרשה את מועדי ישראל, שבת, פסח, ראש השנה, יום כיפור, סוכות.

עוד מופיע בפרשה בין המועדות המצוה של ספירת העומר, וכך אנו מצווים: "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה. עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום". בתום הספירה של 49 יום אנו מציינים את חג השבעות – מתן תורה.

עוד באותו נושא

90 שניות על פרשת אמור עם הרב חגי לונדין

סגולה מיוחדת יש לזמן שבין פסח לעצרת. עבור דור יציאת מצרים ימי הספירה שימשו לזיכוך הנפש מכוחות הטומאה ולהתעלות רוחנית ממדרגת השפל איתה יצאו עם ישראל ממצרים ועד למדרגה רוחנית מאוזנת שתאפשר ותכין אותם לקבל את התורה. ימי הספירה הפכו מאז לביטוי של תשוקת עם ישראל לתורה, אותה כמיהה למטרה הנכספת – קבלת התורה. כשם שחייב אדם לראות עצמו בפסח כאילו הוא יצא ממצרים, מחויבים אנו לראות עצמנו בשבועות כמי שקיבלנו את התורה.

ר' יוסף קארו, בחיבורו הקודפקטיבי 'שולחן ערוך' דן במנהגים הנוהגים בימי ספירת העומר. הצצה אל תוך השיח ההלכתי מלמד על תקופה שהמאפיין העיקרי שלה נסוב בין היתר על מנהגי האבלות החלים בימי הספירה. מנהגים אלו חמורים מכל מנהגי האבלות שאנו מכירים, שכן הם משתרעים על תקופה ארוכה יותר מתקופת האבל שאנו מציינים על חורבן בית המקדש שתחולתו נפרסת על תקופה של שלושה שבועות.

על כך יש לתהות מדוע, מה טעם למנהגי אבלות בימי ספירת העומר? מדוע דווקא בתקופה זו של השנה שאמורה להיות תקופה של שמחה, שעניינם בהקרבת העומר ובהכנות למתן תורה, למה אז להשבית שמחה?

עניינה של האבלות בספירת העומר

הטעם למנהגי האבלות אנו מוצאים בסיפור המפורסם על תלמידי ר' עקיבא, המתואר בתלמוד הבבלי:

אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שמם, עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום, ושנאה להם רבי מאיר ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה. תנא: כולם מתו מפסח ועד עצרת. אמר רב חמא בר אבא, ואיתימא ר' חייא בר אבין: כולם מתו מיתה רעה. מאי היא? א"ר נחמן: אסכרה.

מדברי התלמוד עולה  שמנהגי האבלות בימי ספירת העומר הם בעקבות מותם של תלמידי ר' עקיבא. אלא שאירוע זה מעורר תמיהה, שכן ועם כל הכבוד לתלמידי ר' עקיבא, מדוע מותם של תלמידי ר' עקיבא מצדיק החלת מנהגי אבלות ברמה כלל ישראלית? ובכלל אם ניטול את הדגם של ימי אבל על אסונות תישאל השאלה מדוע לא נקבעו פרקי אבלות נוספים על אסונות אחרים שפקדו את עם ישראל לאורך הדורות, ימי אבלות על תקופת גירוש ספרד, תקופת אבלות על שואת יהודי אירופה, ועוד הרשימה ארוכה? ובכלל מדוע ר' עקיבא שתלמידיו מתים הוא זה שמצליח להעמיד את התורה מחדש?

בכדי לתת מענה לתהיות אלו, יש לנו להתחקות אחר המשמעות העומדת בבסיס ההחלטה למנהגי האבלות דווקא בימי ספירת העומר, ודווקא בתלמידי ר' עקיבא.

את מסענו נתחיל בביטוי המשונה שהתלמוד בוחר כדי להציג לנו את מספר תלמידיו של ר' עקיבא וכך נכתב: "שנים עשר אלף זוגים תלמידים" בחשבון פשוט לר' עקיבא במוסד אותו ניהל ר' עקיבא היו 24,000 תלמידים. אלא שאופן כתיבת מניין התלמידים מעורר קושי, שכן ממתי מונים את כמות התלמידים בהתאם לשיטת הלימוד הנהוגה במוסד הלימודים, כשם שמנהל בית ספר לא יציין שבבית הספר שלו יש X קבוצות בית, ו-Y קבוצות פעמון, גם כאן היה צריך לציין את מספר התלמידים ולא לכתוב את מספר 'הזוגות', 'החברותא' במונחים ישיבתיים.

עוד קובע לנו התלמוד כי הסיבה למיתתם של תלמידי ר' עקיבא נבעה "מפני שלא נהגו כבוד זה בזה". אמירה זו נותרת עמומה ולא ברורה, ואנו מתקשים להסביר מהו "לא נהגו כבוד זה בזה". אלא שכדרכן של דברי תורה שעניים במקום אחד ועשירים במקום אחר, וניסיון להבין את פשר הקביעה 'לא נהגו כבוד זה בזה' יכול להיות מובן ממקומות אחרים המספקים הצצה אל בית המדרש של רבי עקיבא. לשם כך נבקש להתעכב על שני אירועים אחרים. במקרה הראשון מתאר לנו התלמוד את הסיטואציה הבאה:

תלמיד אחד מתלמידי ר' עקיבא שחלה, לא נכנסו חכמים לבקרו, ונכנס ר' עקיבא לבקרו, ובשביל שכיבדו וריבצו [=טיפל בו] לפניו חיה, א"ל: רבי, החייתני! יצא ר' עקיבא ודרש: כל מי שאין מבקר חולים – כאילו שופך דמים.

האירוע מתאר לנו תלמיד של ר' עקיבא שנעדר מבית המדרש בגלל מחלה. ואף אחד לא טורח להגיע ולבקרו, "ולא נכנסו חכמים לבקרו" בכתבי היד כתוב "ולא נכנסו חבריו לבקרו". כמה אבסורד, חבר נעדר ואף אחד לא תוהה לשאול בשלומו, וגם אם שאלו מדוע אף אחד לא מגיע לבקרו? ויתרה מזו היכן אותו חברותא של אותו תלמיד, זוכרים את התהייה על הביטוי "שנים עשר אלף זוגים תלמידים", הרי לפחות לתלמיד אחד חסר בן הזוג איתו הוא מורגל ללמוד. ואולי כי אצל אותו התלמיד אותו החבר שיושב ולומד לבד כי החברותא שלו חולה בבית סולם הערכים מניח את ערך לימוד התורה במדרגה גבוהה מהדאגה לחבר, ובמתח בין לימוד תורה לביקור חולים עדיף ללמוד תורה.

האירוע השני עוסק בקורבן העומר וכך מספר לנו בתלמוד

מתני'. העומר היה מתיר במדינה, ושתי הלחם במקדש. אין מביאין מנחות וביכורים ומנחת בהמה קודם לעומר, אם הביא – פסול; קודם לשתי הלחם לא יביא, אם הביא – כשר.

גמ'. יתיב רבי טרפון וקא קשיא ליה: מה בין קודם לעומר לקודם שתי הלחם? אמר לפניו יהודה בר נחמיה: לא, אם אמרת קודם לעומר שכן לא הותר מכללו אצל הדיוט, תאמר קודם לשתי הלחם שהותר מכללו אצל הדיוט? שתק רבי טרפון, צהבו פניו של רבי יהודה בן נחמיה. אמר לו רבי עקיבא: יהודה, צהבו פניך שהשבת את זקן, תמהני אם תאריך ימים. אמר רבי יהודה ברבי אלעאי: אותו הפרק פרס הפסח היה, כשעליתי לעצרת שאלתי אחריו: יהודה בן נחמיה היכן הוא? ואמרו לי: נפטר והלך לו.

לא כאן המקום להרחיב בדיון ההלכתי שהתפתח בבית המדרש, לצורכי הדיון כאן אבקש להתמקד בסיפור המסגרת. וכאן ניתן ללמוד שהדיון ההלכתי מתרחש לפני יציאה לחופשת חג הפסח, הסוגיה הנלמדת עוסקת  'בקרבן העומר'. ומכאן לדרמה שמתחוללת בבית המדרש, רבי טרפון הסמכות והדמות החשובה שבחבורה מעלה שאלה הלכתית, ר' יהודה בר נחמיה עונה תשובה שלכאורה מלמדת על היגיון פשוט. ר' טרפון המום מהפשטות של התשובה שותק ומקבל את דבריו, תגובתו של ר' יהודה בר' נחמיה הינה טבעית "צהבו פניו" – שמח. לכאורה תגובה טבעית-אנושית, שכן מי לא ירגיש טוב עם עצמו וישמח אם לו תהיה תשובה שלרבו המובהק הגדול אין. אלא שמה שנתפס כהגיוני, אינו מתיישב כראוי במישור היחסים של בין אדם לחברו.

מה שמוביל לעובדה שלאחר תקרית זו, במשפט הבא בו מוזכר שמו של יהודה בר' נחמיה ניטל ממנו התואר 'רבי'. והוא מכונה סתם 'יהודה', עוד מתבשר ר' יהודה והשני הוא מתבשר שלא יאריך ימים בגלל מעשהו זה. ר' יהודה בר' אלעאי שבעצרת כאשר הוא שואל על ר' יהודה בר' נחמיה היכן הוא מתבשר שהוא נפטר מן העולם.

ר' עקיבא – דרך ארץ קדמה לתורה

המשותף לשני הסיפורים שאלו מציגים את תלמידי ר' עקיבא, גדולתם בתורה, ומסירותם ללימוד תורה עד כדי תפיסה של מדוע לבזבז על ביקור חולה. מול תלמידי ר' עקיבא שגדולתו בולטת נוכח התנהגותם של תלמידיו. ר' עקיבא הוא האנטיתזה לתפיסת תלמידיו. ר' עקיבא כראש ישיבה במקרה הראשון סוגר את תלמודו והולך לבקר את החולה, ולא רק לבקר את החולה אלא אף מטפל בו ומחייה אותו "ובשביל שכיבדו וריבצו חיה" תלמידו החולה שכל כך היה זקוק לטיפול זה ולדאגה זו, אומר לרבו את המשפט "רבי החייתני" או אז יוצא ר' עקיבא ודורש כל מי אינו מבקר את החולה כאילו שופך דמים.

בסיפור השני ר' עקיבא הוא זה שמעיר לר' יהודה בר' נחמיה על התנהגותו, לפיה גם כאן לא משנה כמה תורה אתה יודע אם זו התנהגותך שאתה מסוגל לצחוק בפני רבך ואולי להכלימו ספק אם תאריך ימים. זהו גם אותו ר' עקיבא שדורש את הדרשה הכי לא דרשה, ציטוט של פסוק מהתורה "ואהבת לרעך כמוך" ומגדיר אותה לכלל גדול בתורה.

מכאן ברורה עתה מדוע רק ר' עקיבא מסוגל להצמיח את הדור החדש, ומדוע יש צורך בדור חדש של תלמידים כי דור של תלמידים גדולים בתורה ככל שיהיו אם לא ידעו לעמוד על כבוד הזולת ועל מצוות שבין אדם לחברו אין תורתם שווה, כפי שיום הכיפורים אינו מכפר על מצוות שבין אדם לחברו אלא עד שירצה האדם את חברו. משכך אם ימי ספירת העומר הינם ימי הכנה לקראת מתן תורה, הרי שלמעמד זה לא יוכל להגיע מי שסוחב עמו בעיות ביחסים שבין אדם לחברו, ימי הספירה משמשים מעין מסננת המזככת את הטוב ומסלקת את הרע, היא זו המכשירה את האדם ומביאה אותו מזוכך לחג השבועות.

הנה כי כן דומה כי בימים של שיסוי חברתי, שנדמה שהקרעים הולכים ומעמיקים, שאין מקום לאיחוי השברים ושהכל תקוע, ימי האבל של ספירת העומר, הם בחינת תמרור המורה לאדם, רצונך להגיע למתן תורה, רצונך להחזיק בתורה, בידע, בחכמה, במעמד, לא תזכה לכך אם לא תדע לכבד את חברך ולתת לו מקום, בדיוק כפי שאתה נותן מקום לעצמך.

מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו
2 תגובות - 2 דיונים מיין לפי
1
בהקשר לבוקר קשה...
אביע רננות. | 30-04-2021 8:23
בהקשר לבוקר קשה ועצוב זה, בו האדם לא נתן מקום לחברו, כמה רלוונטי, נכון ומדוייק אשר כתבת. רצונך להחזיק בתורה, לא תזכה לכך אם לא תדע לכבד את חבריך ולתת לו מקום.. ומי יתן שנשכיל ונדע לתת מקום לאדם.
2
דברים חדים מסר חשוב
רמי | 30-04-2021 18:19
אף פעם לא חשבתי על מנהגי האבלות בימי ספירת העומר באופן הזה, אכן דברים המתיישבים על הנפש. חשוב לשנן את הדברים יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך, לא המעמד לא התורה שלמדת, לא הכסף הופכים אותך לאדם אלא היחס שלך לבני אדם יקבעו את מידת האדם הטבועה בך