אתר הבית של המגזר הדתי
דואר אדום
זמני היום

אתה נעלם לי – הולך ובא | טור אישי ליום הזיכרון

איתך, זה יותר יום הפרדוקס, איך לזכור ביום כל כך עצוב איש כל כך שמח. כשאני חושב עליך אין בי עצב. כשאני רואה אותך אני מרגיש בכל נים אותך, את החיוך, איך שאהבת להצחיק

אתה נעלם לי - הולך ובא | טור אישי ליום הזיכרון

אתה נעלם לי.

זה לא שאני שוכח,

אבל אתה נעלם. הולך, ובא.

מוזר איך פעם היית תמיד, בכל מקום, מקדים כל מחשבה, צופה מהצד על כל מעשה.

עכשיו, אתה בא והולך.

אני לא מרגיש אשם. אבל בטוח יש משהו או מישהו להאשים.

אולי את הזמן, זה הרי הוא שעובר ולא עוצר.

זו בטוח אשמתו. ככה הוא, רץ באדישות שלו, לא מתחשב באירועים ובנסיבות.

הוא קבוע. קצוב. שניה ועוד אחת.

והנה, שוב יום הזיכרון.

יום אחד לזיכרון. ומה עם כל היתר?

ימי השיכחה? ימי הכרגיל? ימי האתה אינך וכולנו עדיין פה והכל ממשיך בלעדיך?

יום הזיכרון. כאילו שאפשר לחבר אדם כמוך לזיכרונות.

איתך, זה יותר יום הפרדוקס, איך לזכור ביום כל כך עצוב איש כל כך שמח. כשאני חושב עליך אין בי עצב. כשאני רואה אותך אני מרגיש בכל נים אותך, את החיוך, איך שאהבת להצחיק .וגם אני מצחיק, לפעמים.

אבל אתה. אתה הצחקת אותי כל הזמן, איך התגלגלנו מצחוק כשאמרת "הכל בסוודר" ומעניין אם אתה יודע שהיום זה לא יכול לעבוד

מישהו אמר פעם שכדי לזכור, כדאי לקחת מכל חלל משהו אחד, סיטואציה אחת שתיחקק בראש.

והנה אנחנו רוכבים לבקר את סבתא במסעדה, על האופניים שסבא הוציא מהמחסן מאחור.

ודוהרים נגד הרוח שמכה על הפנים ומבדרת את השיער שלנו.

ומפדלים מהר, כי הרוח היא רק פיקציה.

ואוכלים צהריים ואתה שותה קולה, וצוחקים. שוב צוחקים.

וזה הזיכרון. שהיה פעם מציאות.

מתי מציאות הופכת לזיכרון?

כשאני מגיע למחסן, והאופניים כבר לא שם, וסבתא, היא כבר לא מכינה צהריים.

והרוח, מנשבת בדמיון ולא על הפנים, וסבא עדיין קונה קולה כי זה הרי המשקה שאתה הכי אוהב.

והיום הזה הוא רק לזיכרון.

וזה קשה, כי הזמן ממשיך ומטשטש את דמותך.

והוא נוסע מהר.

ואולי היום הזה, הוא יום החידלון בו הזמן עושה טובה, וחודל מלכת כדי שניזכר.

ונבכה, וניזכר. ונצחק ושוב נבכה.

וכשהוא יחליט להמשיך בשלו, הוא שוב ייקח אותך איתו,

ואתה תבוא לבקר, כשהוא יחליט שכן.

ואתה נעלם לי.

לא נשכח.

אבל נעלם.

הזמן ממשיך רק עם אלה החיים.

ועכשיו אפשר להבין.

את היום הזה אני לא צריך בשביל לזכור

אלא, רק, בשביל שהזמן יעצור. והיום הזה הוא רק לזיכרון.

אבל לפניו, ואחריו יש 364 ימים של מציאות.

בלעדיך.


עזריאל דותן הוא בן דודו של אביעד דותן הי"ד שנפל בפעילות מבצעית ברצועת עזה סמוך לכיסופים ביום כ"ח באלול תשס"ב (5.9.2002).

במהלך הפעילות עלה הטנק שלו על מטען שהניחו מחבלים. בן עשרים ואחת היה בנופלו השאיר אחריו הורים ושלוש אחיות.

מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו
תגובה אחת מיין לפי
1
אתמול ערב יום...
גרינשטיין | 14-04-2021 10:10
אתמול ערב יום הזכרון הגענו לטקס בכיכר ספרא בירושלים ומי מקבל את פנינו בכניסה קבוצה של כ - 10 ערבים שאותם שכרה העיריייה כדי שיבדקו ויפקחו בכניסה. התחלחלנו. הסתובבנו וחזרנו הביתה. איפה טיפה של רגישות מצד עיריית ירושליים. מה הצעד הבא לתת לערבים שינהלו גם את הטקס עצמו? בושה וחרפה.