טוביה צפיר
ד״ר אנג׳לה עירוני, ראש מחוז השרון מכבי שירותי בריאות
"ד״ר אנג׳לה, כשמה כן היא - מלאך"
< להסבר המלא >
"ד״ר אנג׳לה, כשמה כן היא - מלאך"

טוביה צפיר בן-75 שחקן, קומיקאי וכוכב ילדים. חלה בקורונה למשך שבועיים כשהוא סובל מחום וקשיי נשימה.

"אני בוחר להעניק את המשואה לד"ר אנג'לה ממכבי, שליוותה אותי ועזרה לי בצורה בלתי רגילה.

ד"ר אנג'לה כשמה כן היא – מלאך. היא ליוותה אותי ועזרה לי בצורה בלתי רגילה. היא אישה מקסימה ועזרה לא רק לי אלא לחולי קורונה רבים.

היא טיפלה בי לאורך כל התקופה, הפנתה אותי לבדיקות, ליוותה ועזרה בכל מה שצריך.

לפחות פעמיים-שלוש בשבוע היא דאגה להתקשר ולבדוק בשלומי והדגישה ואמרה שהיא עושה את זה לא רק לי אלא לכל החולים. יעל אשתי היתה איתה בקשר צמוד והיא אף דאגה לי אחר כך לחיסון קורונה אחד".

 

צילום: עופר חג׳יוב | צילום טוביה: Yossi Aloni/Flash90
אלי ביר | יו"ר איחוד ההצלה
פרופסור אבי ריבקינד מהדסה עין כרם
"אדם צנוע, שאף פעם לא מחפש תודה או הוקרה"
< להסבר המלא >
"אדם צנוע, שאף פעם לא מחפש תודה או הוקרה"

אלי ביר, בן 47 מייסד ונשיא איחוד הצלה. נדבק בקורונה ואושפז בביה"ח במיאמי. במשך חודש היה מורדם ומונשם והיה בין חיים ומוות. 

"הייתי מאושפז במשך חודש ללא הכרה – מורדם, מונשם ובמצב קשה מאד. לקח לי כמעט 4 חודשים כדי לחזור לעצמי.

הרגע הכי משמעותי שזכור לי מאותה התקופה, היה הרגע בו התעוררתי וסיפרו לי על מתנדב ערבי של איחוד הצלה שנסע להביא נרות לחג הפסח לניצולת שואה בת 95. היא אמרה לו שהוא הציל את חייה, כי היא מעולם לא פספסה הדלקת נרות ופתאום הוא הביא לה נרות כשלא היו לה בבית. שמעתי את הסיפור הזה, וזה נתן לי את הכוח לחזור לעצמי.

הייתי מעניק את המשואה לכל 6,000 המתנדבים של איחוד ההצלה, אבל אם הייתי צריך לבחור אחד, הייתי בוחר בפרופ' אבי ריבקין מהדסה עין כרם, שעזר לי מאד בהכוונה שלי כשהייתי חולה בארה"ב. לא היה יום שהוא לא התקשר לבדוק מה שלומי ונתן עצות מעשיות מה לעשות. הוא היה מאד דומיננטי בשיקום שלי.

מגיע לו אפילו פרס נובל על מערכת חדרי הטראומה שהוא הקים בישראל. אנשים היום רואים את זה כמובן מאליו שיש חדרי טראומה בבתי חולים, אבל לפני 40 שנה לא היו.

מעל 30 שנה הוא לחם שיהיו חדרי טראומה מוכנים לקבל פצועים במצבים קשים, והוא הבנאדם הראשון שעשה את זה כשהקים את יחידת הטראומה בהדסה. הוא אדם צנוע מאד שאף פעם לא מחפש תודה או הוקרה. אם הייתי חושב על מישהו שמגיע לו להדליק משואה, ישר הייתי חושב עליו".

צילום אלי ביר: יחיאל גורפיין איחוד הצלה
ליאור כלפון
רויטל וילנאי כלפון
"היא גיבורה אמיתית בעיניי"
< להסבר המלא >
"היא גיבורה אמיתית בעיניי"

הקומיקאי, הבמאי והשחקן ליאור כלפון ("רמזור"), בן 47 נשוי לרויטל ואב לארבע. נדבק בגל הראשון בנגיף הקורונה ואושפז בביה"ח בעקבות סיבוכים במחלה.

"אני זוכר עדין את הרגע בו גילתי שאני חיובי, אמרתי לעצמי 'אוקיי, זה קורונה, יהיו לי יומיים-שלושה שאני ארגיש מעפן ואז שבועיים אשב בבית ואראה סדרות בנטפליקס'. אבל זה ממש לא מה שקרה.

בשבוע הראשון הייתי בבית, עם עליות ומורדות של חום, סחרחורות מטורפות, פעמיים התעלפתי כשלא היה אף אחד לידי. אחרי שבוע הרופא אמר לי שאני חייב ללכת לבית חולים בדחיפות, ואז הייתי שבוע באשפוז במצב בינוני-קשה עם חמצן, זריקות לבטן, וסחרחורות לא אנושיות. גם השיעולים היו קשים, לא יכולתי לנשום או לדבר.

היו רגעים קשים בהם חשבתי לעצמי: ככה אני הולך? זה סוף הסיפור שלי? יש לי עוד המון דברים לעשות, זה לא הגיוני. אמרתי לבורא עולם 'אני בכל זאת מנסה לעשות רק טוב בעולם, המטרה שלי היא טובה, אני שליח של שמחה. לא ייתכן שתיקח אותי על שטות כזאת, חבל'. ההרגשה הייתה שזה יכול באמת להיות הסוף, שאמות ממחלה הזויה.

האמנות הצילה אותי

אמרתי לעצמי שאני חייב לצאת מזה כי יש לי ילדים שמחכים לי בבית, ואני לא יכול ללכת להם עכשיו. אני אבא מאד נוכח בבית, והיה לי ממש קשה בלעדיהם.

גם להם היה קשה – קיבלתי מהם טלפונים, שמעתי אותם בוכים ולא יכולתי לדבר. הם היו בפאניקה, פתאום אני הייתי בחדשות בטלוויזיה וזה היה מאד מלחיץ – אז זו גם הייתה עוד סיבה שרציתי לצאת מהמצב הזה כמה שיותר מהר.

לאחר שהמצב שלי התייצב שחררו אותי למלונית קורונה באשקלון. גם שמה הייתי בטוח שאני בא לשבוע ויוצא מזה – אבל נתקעתי שמה חודש שלם שבו לא ידעתי מתי אני אצא. מה שהציל אותי שם, היה האייפד שלקחתי איתי ובו ציירתי שלל יצירות צבעוניות ושמחות מבוקר ועד ערב.

אחרי הקורונה התחלתי לחשוב איך אני מוציא את הציורים מהמסך להדפסות ולהכין תערוכה. ואז נכנסתי לבית האח הגדול, כי רציתי לדבר על אהבה ושיח של 'ואהבת לרעך כמוך' בפלטפורמה שיש בה בעיקר מריבות ואנרגיה שלילית. רציתי להביא צבע אחר לבית, להוות דוגמא אחרת לנוער.

"אשתי המדהימה הגשימה לי את החלום ויצרה תערוכה מהציורים שציירתי בקורונה"

במקביל אשתי המדהימה לקחה את הציורים שלי והגשימה לי את החלום – כשהיא הפכה אותם לפסלים מברזל. הייתי נותן לה את המשואה, כי היא החזיקה לבד 4 ילדים בבית, גם בקורונה וגם כשהייתי בבית האח הגדול, ועדיין חשבה איך להגשים לי חלומות ולעשות לי טוב. היא והאייפד זה מה שהציל אותי מהקורונה.

אשתי היא החברה הכי טובה שלי, הקשר בינינו מאד לא רגיל. הלוואי ויהיו הרבה אנשים שמוצאים מקום כזה של נתינה אחד לטובת השני.

אנחנו כל הזמן אחד עם השני, עובדים כבר 20 שנה ביחד. בהרצאות שלי אני מדבר על הגשמת חלומות – וזה די סיפור החיים שלי. לגדל 4 ילדים זה לא פשוט, והיא גיבורה אמיתית בעיניי".

 

צילום: אור גפן
דוד ביטן
דוקטור יעל חביב, מנהלת טיפול הנמרץ בבית החולים שיבא
"לא ויתרה ונלחמה על חיי מהרגע הראשון"
< להסבר המלא >
"לא ויתרה ונלחמה על חיי מהרגע הראשון"

ח"כ דוד ביטן בן 61, נשוי ואב ל-2 נדבק בקורונה מאחד מעוזריו בכנסת והיה במצב קשה מאוד בבית החולים שיבא-תל השומר. היה חולה כחודש, פלוס חודש שיקום.

"אני רוצה להודות לדוקטור יעל חביב, מנהלת טיפול הנמרץ בבית החולים שיבא שלא ויתרה ונלחמה על חיי מהרגע הראשון, היו רופאים שראו את הממצאים ולא נתנו לי סיכוי, היא היתה שם ויחד עם הצוות המסור שלה ביחידה לטיפול נמרץ של בית החולים שיבא בתל השומר והצילה את חיי לאחר מאבק וטיפול מסור של 18 יום.

משואה זו הוקרה קטנה לעומת כמה שצריך להודות ולהוקיר את עבודתה ועבודת הצוות שלה שמצילים חיים מידי יום, בקורונה ובשאר ימות השנה".

צילום: דוברות שיבא / צילום דוד ביטן: Yonatan Sindel/Flash90
אבי כהן סקלי
אברהם קאפ, יו"ר עזרת אחים
"איש שהוא סמל הנתינה והחסד"
< להסבר המלא >
"איש שהוא סמל הנתינה והחסד"

אבי כהן סקלי, מנכ"ל משרד ירושלים ומורשת, בן 42 נשוי פלוס 6 ילדים חלה קשה בקורונה ביולי 2020 ואושפז בבית החולים שערי צדק

"במשך 21 יום הייתי בבידוד מוחלט, כאשר אחרי כשבוע אושפזתי בבית חולים בשל סיטורציה נמוכה (הגיעה במינימום ל- 82). נשלחתי לבית חולים שערי צדק על ידי הרופא בקופת החולים והייתה תקופה נוראית. הצוות הרפואי היה מדהים, הטיפול היה מצוין ומגיע להם כל מדליה אפשרית. אבל הפחד, האי וודאות, החששות הפכו את זה לאחת התקופות הקשות שחוויתי.

אם לא הייתי נגוע בחוסר אובייקטיביות הייתי מעניק את הדלקת המשואה לאשתי היקרה שלקחה פיקוד על הבית, על הילדים, דאגה וטיפלה בי באופן יוצא מן הכלל ופשוט הייתה שם בשביל כולם. אז אני אתן לה משואה פרטית. אבל, אני בוחר באברהם קאפ, יו"ר עזרת אחים, בבית שמש להדליק משואה.

אברהם קאפ הוא סמל הנתינה והחסד. אנחנו מכירים מזה מספר שנים סביב פעילות משותפת בבית שמש. ובכל תקופת הקורונה אברהם היה עסוק במשך 24 שעות ביממה בלסייע למשפחות להתמודד עם המחלה והשלכותיה הרפואיות, החברתיות והכלכליות. עשרות אלפי אנשים חייבים לו כל כך הרבה ואני מוקיר לו תודה על כך. איש יקר מאוד".

(צילום: רווח הפקות | צילום אבי: לעמ)
ליאל דובינסקי
רועי דובינסקי
"היה איתי תמיד, תוך כדי שהוא דואג לטפל בכולם"
< להסבר המלא >
"היה איתי תמיד, תוך כדי שהוא דואג לטפל בכולם"

ליאל דובינסקי בת 11 מרמלה, אושפזה בטיפול נמרץ במצב קשה אחרי שנדבקה בקורונה 

"הייתי חולה בקורונה כמעט שבועיים, זה התחיל בשבוע שלם בבידוד בחדר שלי ואז לילה אחד אני זוכרת שצעקתי לאבא שלי שאני נחנקת.

מזל שהוא שמע אותי ואחרי זה מיד הלכנו לבית החולים קפלן, שם הייתי באשפוז למשך 6 ימים שהיו סיוט.

אני בוחרת להעניק משואה לאבא שלי, כי הוא היה איתי שם תמיד. בגלל שהוא התחסן הוא יכל להיות איתי בטיפול נמרץ, הוא אפילו דאג להביא לי תחפושת לבית החולים בפורים כדי שאשמח ואחגוג את החג למרות שהייתי חולה.

פורים האחרון במחלקת הקורונה

גם אמא שלי וסבא שלי היו חולים במצב קשה מאוד והוא היה צריך לעבור בין כולם. הוא וסבתא היו היחידים שיכלו לטפל ולעזור ומגיע להם כל כך הרבה הוקרה ותודה, בלעדיהם לא יודעת איך הייתי עוברת את זה.

הרגע שהשתחררתי מבית החולים היה הרגע הכי משמח. אחרי כל כך הרבה זריקות בבטן, בדיקות דם, וכל מיני בדיקות, בסוף השתחררתי מהסיוט הזה. אני זוכרת שהרופאים אמרו לי לא לרוץ וללכת לאט, אבל לא באמת הקשבתי להם. לא רק רצתי,  עפתי מבית החולים.

הדבר הראשון שרציתי לעשות זה קידוש עם כל המשפחה. כל ערב שבת היינו עושים קידוש – אני, אמא, אבא סבא וסבתא ופתאום בגלל שנדבקנו בקורונה זה הפסיק לשבועיים.

אני זוכרת שעוד בבית חולים אמרתי לסבא שלי שאיך שאני מגיעה הביתה, הדבר הראשון שאנחנו עושים זה קידוש ביחד, כל כך שמחה שהצלחנו לעשות את זה".

צילום: בתאל דובינסקי
רעות זילביגר
שרון ומיכל מיילדות מבית חולים בלינסון
"היו צריכות להיות גם בעל וגם מיילדת"
< להסבר המלא >
"היו צריכות להיות גם בעל וגם מיילדת"

רעות זילביגר, בת 35, גרה בפתח תקווה. נשואה לאופיר ואמא לשישה. עובדת כמחנכת ורכזת שכבה באולפנית ישורון. חלתה בקורונה בחודש השמיני להריונה ונאלצה להתפנות באמבולנס היישר למחלקת יולדות קורונה.

"בשיא תקופת הקורונה הייתי בהריון. כשהתחילו כל סיפורי האימה על הנשים בהריון שנפטרו או אושפזו, ולאור המלצת רופא הייתי צריכה להמתין עם החיסון עד הלידה. הייתי בחודש שמיני והסתגרתי עם הילדים בבית למשך 5 שבועות.

בעלי ואני, ו-4 מתוך 5 הילדים נדבקנו למרות הכול. כשהייתי חולה, הייתי במצב די טוב, אם כי היו תסמינים שבשילוב עם סוף ההריון לא היו נחמדים כל כך. כמו: שיעולים קשים, עייפות וחולשה.

בסוף אותו שבוע, הוחלט שלא לקחת סיכונים, פינו אותי באמבולנס לבית חולים ונכנסתי לחדר לידה. ילדתי במחלקת יולדות קורונה בלי בעלי ובלי שום מלווה אחר פרט למיילדת ולמרבה הנס, כשהתינוקת יצאה בבת אחת הפסיקו כל השיעולים הנוראים שסבלתי מהם. בעלי והילדים זכו לראות אותי ואת התינוקת רק כעבור 5 ימים. מזל שיש שיחות וידאו…

אני בוחרת להעניק את המשואה למיילדות מיכל ושרון ולכל הצוות הרפואי במחלקות הקורונה, שנאלצים לעבוד בתנאים מאד קשים.

החליפות המסורבלות, החום והצורך להיות שם עבור המטופלים בהיעדר אפשרות של בני המשפחה להיות לצידם. בחדר הלידה, המיילדת הייתה צריכה להיות גם בעל, גם מיילדת וגם התמיכה היחידה שיש לאדם במצב כזה והן עשו את זה בצורה יוצאת דופן"

קרדיט צילום רעות: נתנאל כהן
יאיר קליין
סיליה ומייקל גולדשטיין
"דאגו ששום דבר לא יחסר לנו ברגעים הקשים"
< להסבר המלא >
"דאגו ששום דבר לא יחסר לנו ברגעים הקשים"

ההיסטוריון יאיר קליין, בן 43 גר בניצן, אב לשבעה ילדים. היה חולה בקורונה חודש וחצי, התאשפז בהדסה עין כרם.

"הייתי חולה חודש וחצי. היה לי קוצר נשימה ובשלב מסוים לא יכולתי לדבר. מראש השנה המצב רק הלך והחמיר ובקושי יכולתי לסיים משפט בגלל קשיי הנשימה והשיעול. לאחר מכן התאשפזתי בהדסה עין כרם.

את המשואה האמת הייתי מעניק לכל תושבי ניצן, מגורשי גוש קטיף על כל העזרה והתמיכה ברגעים הקשים. על אף שהיינו די חדשים ביישוב ולא הכרנו כמעט אף אחד, התושבים התגייסו ועטפו אותנו בארוחות חמות שלוש פעמים ביום, כולל ארוחות לחגים יום כיפור וסוכות.

אבל אם יש מישהו אחד שצריך לבחור זה הזוג גולדשטיין סיליה ומייקל שניהלו את כל התמיכה בנו.

מכיוון שסיליה אחות ובעלה רופא, הם עזרו לנו גם בצד הרפואי. הם דאגו לטיפול בבת שלי הגדולה שגם היא חלתה בקורונה, סיליה דאגה מהר לחומרי אינלציה שהמצב לא יחמיר ולמרשמים ונרתמה שהכול יהיה תחת ביקורת והמצב לא יחמיר.

ומעל לכל יחד הם ניהלו את מערך הארוחות והפינוקים, ששום דבר לא יחסר לנו. בהחלט מגיע להם להדליק משואה"

הרב יהושע מרדכי שמידט
ברוך מרזל
''איש של חסד כל השנה''
< להסבר המלא >
"איש של חסד כל השנה"

הרב יהושע מרדכי שמידט, בן 54 ראש מוסדות "נחלת יוסף", רב היישוב "שבי שומרון", כותב ומחבר "שיטת הסימנים" על הש"ס ארבעה חלקים. נשוי ואב ל-11 ילדים, מתוכם שבעה נשואים.

"קיבלתי תשובה חיובי לקורונה בערב ראש השנה התשפ"א. שבוע אחר כך הובלתי בחצות לביה"ח לניאדו בנתניה כשאני סובל מחוסר חמצן, ובערב שבת תשובה עברתי לביה"ח בלינסון למחלקת קורונה שנחשב מקום טוב לטיפול, שם שהיתי שבוע ימים.

במהלך שהותי בבית החולים מצבי הידרדר מאוד, והוגדרתי כחולה קשה עם סכנה לחייו. אחרי שבוע שוחררתי לביתי עם חמצן, כאשר גם במהלך המחלה בביתי היו עליות וירידות, כשבפועל הייתי עם חמצן כשש שבועות, חלש מאוד והרגשת חוסר אונים. וברוך ה' הקב"ה ריחם עליי, נרפאתי והתאוששתי מהמחלה.

לאחר שהתאוששתי בני ר' ישראל מאיר המריץ אותי ועודד אותי לסיים את הכרך הרביעי שיטת הסימנים ובזה לסיים את כל הש"ס, אף אני הרגשתי שיש בכך מעין הכרת תודה לבורא עולם, לתת שיטה ללומדי הגמרא שהוא סימנים על הש"ס שע"י כך מתרבה התורה בישראל. ובכך להודות מעט מן המעט על החסדים הגדולים שבורא עולם משפיע עלינו בכל רגע ורגע, ובמיוחד בנס הגדול שהקב"ה עשה לי!

בכל התהליך של המחלה שלי עזרו לי אנשים רבים וטובים, קהילת השומרון ובמיוחד העומד בראשה מר יוסי דגן שדאג לי באופן אישי, עם קהילת שבי שומרון. משפחה שכנים ידידים וכו'.

יוסי דגן "עזר לי באופן אישי" (קרדיט: גור דותן)

אך בשבילי היה אדם אחד מאוד מיוחד אשר הוא איש של חסד כל השנה, וזהו איש חברון ברוך מרזל, אשר עוסק בחסד ובהכנסת אורחים, לאזרחים ולחיילי צבא הגנה לישראל והכל בשמחה ובמאור פנים.

על אנשים כמו ר' ברוך מרזל כותב הרב קוק ב"אורות הקודש" חלק ג' בפרק הנקרא "גאונות החסד": "בגאונות של חסד של נדיב גדול, כשהחסד וההטבה הם משאת נפשו ונזר חייו… מאושרים אנו כולנו אם אור של חסד זורח בקרבנו".

מרגע שברוך שמע על מצבי דאג לי אישית בכל בתי החולים, דיבר עם עסקנים, צוות רפואי ועזר והתקשר על בסיס יום-יומי כשהוא שואל בשלומי נותן עצות ורעיונות בנושא הרפואי, מתקשר אישית לרופאים ומביא את חוות דעתם כאשר רצו לתת תרופות מסוימות, או תרופות חדשות.

דרך ברוך והקשרים שלו קיבלנו תשובות מהירות וברורות מגדולי הרופאים בארץ, וכן עזרה בקשרים. כל הזמן שאני הייתי חולה הוא היה למשפחתי כאוזן קשבת ועזר בכל דבר ועניין.

את ר' ברוך אני מכיר כבר 35 שנה כיהודי שמאיר פנים לכל אדם ובמיוחד לחיילי צבא הגנה לישראל, והוא ורעייתו מכניסי אורחים בצורה בלתי רגילה, וברוחב לב גדול.

תומך במשפחות רבות שנקלעו למצוקה בסדר גודל של מאות משפחות, כאשר מעשי הצדקה והחסד שלו פזורים בכל הארץ, וחוצים מגזרים דעות ורעיונות, ובמיוחד בתקופת הקורונה היה זה ברוך שהאיר את בתיהם של מאות משפחות שהוא היה להם ממש כ"מלך גואל מושיע", רודף צדקה כפשוטו ממש, לב אשר מוכן לעזור בכל רגע נתון לכל יהודי שפונה אליו בכל עניין, שזו בעצם מדתו של הקב"ה: "טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו".

שנזכה לעסוק בטוב ולעשות טוב אחד לשני וע"י זה יתרבה חסד ורחמים בכל העולמות. ומתוך כך יתקיים בנו הפסוק "והסירותי מחלה מקרבך" אכי"ר."

צילום: Hadas Parush/Flash90 / צילום הרב יהושוע: אברהם יצחק מאיר
דודו מולסון
חגית ואסתר מולסון
"היו נקודות האור בחיי באותם רגעים לא פשוטים"
< להסבר המלא >
"היו נקודות האור בחיי באותם רגעים לא פשוטים"

דודו מולסון, בן 48 מבית אל. נשוי ואב לחמישה. מורה לחינוך גופני, מדריך חדר כושר, מנהל בי"ס להכשרת מצילים, מדריכי שחיה, התעמלות והידרותרפיה. 

"רצתי מרתון טבריה (42 ק"מ), השתתפתי בעשרות מרוצי שדה, שחיתי אלפי שעות בבריכה ובים, התאמנתי שנים בחדרי כושר, ללא שום מחלות רקע, ללא ניתוחים ואשפוזים (בכל זאת מורה לחינוך גופני כ-20 שנה).

מזה כשנה, אני מהמקפידים "האדוקים" על כללי הקורונה (מסיכה ושמירת מרחק באופן תדיר, הימנעות מהתקהלויות וכו'). למרות כל זאת – חליתי בקורונה בצורה קשה.

התגליתי חיובי ולא ידענו לאן זה יוביל. אושפזתי במשך כשבוע וחצי, מחובר למכשיר הנשמה פולשנית ומכשירי העשרה בחמצן. עברתי ימים לא פשוטים, שהיו מלווים לעיתים ממש במאבק על נשימות, ימים לא קלים, ויצאתי משם לאחר שבוע וחצי כשאני נושם ללא מכשירים וללא העשרה בחמצן, הולך, שותה ואוכל. עדיין עומדת לפניי תקופת החלמה ושיקום נשימתי, שבע"ה יזכני ה' לעוברה בבריאות איתנה.

באופן ודאי, הארת הפנים המיוחדת הזו מבורא עולם לה זכיתי הינה הודות, כמובן, לתפילות הרבות שאנשים טובים התפללו להחלמתי וקרעו שערי שמים בעבורי, ולדאגה האין סופית של משפחתי ומכריי.

הייתי מעניק משואה, לאמי ולאשתי היקרות. הסיבות לכך רבות ואמנה רק את מיעוטן: במשך כל שהייתי בתקופת מחלתי הן בבית והן לאחר מכן – בבית החולים, היא גם היתה חולה בבית בקורונה, סבלה מתשישות ומכאבים, ולמרות זאת, טיפלה בחמשת ילדנו שגם הם חלו באותה עת בקורונה.

"אימי, דאגה במסירות בלתי נתפסת"

וכך, בעודה מתייסרת וללא כל יכולת של עזרה מבחוץ (אף אחד לא יכל לצאת או להיכנס היות שכל בני הבית נדבקו ממני), היא דאגה במסירות בלתי נתפסת, בילדיי, בהעברת הודעות על מצבי לאנשים הרבים שכה דאגו לי, שלחה לי משלוחים בכל יום (על ידי שליחים, כי היתה מנועה לצאת מהבית, ואף השליח לא יכל להיכנס כי המדובר היה באשפוז במחלקה סגורה-רק חולים וצוות רפואי הפועל במסירות לא הגיונית).

וכך, כשהייתי ברגעים קשים, המלווים לעיתים במלחמה על נשימות ובעריכת צוואה ל"ע, ההשראה שקיבלתי ועל מה שחשבתי ברגעים של מלחמת החיים, היה עליה. לא רציתי להשאירה לבד, כאן בעולם. לא אותה ולא את אימי (שהתאלמנה מאבי ז"ל לפני כ 15 שנים).

דאגתה של אימי לא נתנה מנוח לעיניה, ואין כאן המקום להסביר, להאריך ולפרט את אהבת אם לבנה ואת דאגתה.

כמובן, שמעבר לשתי נשים אלו שהיוו את נקודת האור בחיי באותם רגעים לא פשוטים אלו, היתה עוד דמות מפתח בפרופיל ההחלמה שלי שקשה לדעת היכן הייתי היום אילולא שמעתי להנחייתה (בערב שבת, לאחר כניסת השבת) להתפנות מיידית לבית החולים היות שמדובר בסכנת חיים של ממש. הלא זו רופאת המשפחה הנדירה ביישובנו- ד"ר יהודית מדז'נסקי".