בתקופת הסכמי אוסלו וההתנתקות, כמעט כולנו התנגדנו למגמות הללו. התנגדנו, כי לִבנו נקרע כאשר ארץ ישראל נמסרה לידי זרים. צעקנו על גירושם של אחינו מבתיהם, קריעתם מנחלתם ואיבוד מקור פרנסתם, ואף הזהרנו, כי תהליכים אלו לא יבוא שקט ושלוה, אלא רק טילים ופיגועים. ואכן, צדקנו.

לא היה פִתרון לכל מתיישב. חלק מהמגורשים טרם הגיעו אל בית הקבע שלהם אף שמונה שנים אחרי הגירוש. רבים מהם איבדו את פרנסתם, ועדיין לא שבו אל מעגל העבודה. ומנגד, מאז הסכמי אוסלו השתכללו הפיגועים, ומאז ההינתקות התרבו הטילים.

כאשר החמאס עלה לשלטון בעזה, ובהזדמנויות נוספות, ניסינו לזעוק ממעמקי לִבנו "אמרנו לכם!". הרי את כל מה שקרה ושקורה, אנחנו צפינו והזהרנו מראש, אך כמעט ולא שמענו מברי הפלוגתא שלנו את התגובה: "אכן צדקתם".

ודאי שישנם רבים המודים כי "הסכמי אוסלו היו טעות", או ש"ההתנתקות הביאה עלינו רק טילים", אך כמעט ולא היה איש שהכריז ברמה כי אנחנו צדקנו, וחבל שלא הקשיבו לנו. ודאי שצדקתנו לא הביאה לנו קולות בקלפי של אנשים שלמדו מטעותם. כיצד אנחנו היינו נוהגים במקרה דומה? האם אנחנו כן יודעים להודות בטעות?

לאחרונה אנו שומעים ביקורת רבה על התנהלות הבית היהודי.  ביקורת שכמעט ולא הייתה בעת הקמת הממשלה וה"ברית" עם יאיר לפיד, וכעת רבים סוברים שזו הייתה טעות, כמעט ולא נשמעה ביחס לתוכניתו של שי פירון לכפות את שילובים של המורים הערבים בבתי ספר יהודים, וחלילה עוד נראה את התוצאות…

ביקורת שהושתקה בעת שהממשלה הנוכחית הוציאה צווי הרחקה והרסה מאחזים. הובלגה נוכח הפגיעה הקשה באחינו החרדים ובקשר עימם, ובהארכת הפרק הצבאי בשירותם של בני ישיבות ההסדר.

וכעת הביקורת שהתחילה בקול ענות חלושה עם שחרור המחבלים, המשיכה בעת המשא ומתן על מסירת חבלי מולדת לידי זרים, וכעת מול הקיצוץ הנוראי בעולם הישיבות ובקצבאות הילדים, היא כבר זועקת ממקומות רבים. לזה מצטרפים "סתם דברים תמוהים", כמו החלטתו של נפתלי בנט לתת ל"נשות הכותל" חלק ברחבת הכותל, במקום להשיב לבית המשפט כי יש "מנהג המקום".

הגדיל לעשות הרב אליקים לבנון, שהכריז כי לבית היהודי יש אג'נדה חילונית. אילו במקום המילים "אג'נדה חילונית" הוא היה משתמש בביטוי "בית של חילונים", זה כבר היה מזכיר ביטוי שנאמר אחרי שאיילת שקד הביעה הסכמה לנישואין אזרחיים – ביטוי שמאוד עלב בציבור שלנו…

אך היה מי שצפה זאת מראש. קוראים לו מיכאל בן ארי. לפני הבחירות, כאשר הועלתה אפשרות שמיכאל בן ארי ישתלב בבית היהודי יחד עם שאר ח"כי האיחוד הלאומי, הוא לא התמקד (רק) בשאלת המיקום. הוא שאל שאלות:

מהם הקווים האידיאולוגים של המפלגה? באילו תנאים נכנסים לממשלה?  מה המדיניות של המפלגה בנושאים מגוונים?  אילו ערכים מובילים את המפלגה?

באותה תקופה, הוא לא זכה למענה רציני, וגם רוב מנהיגי הציבור לא השיבו לשאלותיו. הם היו מוקסמים ממנהיגותו של נפתלי בנט, וראו את החזרה לימי הזוהר של שנים עשר המנדטים, כמטרה עילאית, הממוקמת למעלה מ"הפחים הקטנים" של השאלות האידיאולוגיות.

● מצטרפים לדף הפייסבוק של סרוגים ונשארים מעודכנים כל הזמן

כידוע, רוב הציבור לא הקשיב למיכאל בן ארי. הוא שילם על דבקותו האידיאולוגית בכסאו בכנסת, וכולנו שילמנו שכיום אין מפלגה שבאמת מייצגת אותנו.

כמובן, שרבים יאשימו את מיכאל בן ארי, שזרק קרוב ל70,000 קולות לפח, אשר הם שוים שני מנדטים. אך בצורת ההתנהלות של הבית היהודי, נשאלת השאלה מה היו עוזרים עוד שני מנדטים? האם אז לא היה הסכם עם לפיד? האם אז לא היו משחררים מחבלים? האם אז שי פירון לא היה מכניס מורים ערבים לבתי הספר היהודים? או שמא אילו לבית היהודי היו עוד שני מנדטים, הרי שהיו עוד שני ח"כים שיצביעו בעד התקציב הכולל קיצוץ של 60% בתקציב הישיבות ובקצבאות הילדים של הביטוח הלאומי.

לעומת זאת, חסרונם של כמה אלפי קולות, שהפרידו בין מיכאל בן ארי לאחוז החסימה, הפסידו לנו שאין לנו בכנסת אפילו מי שמוחה מול כל העוולות הנ"ל.

כן! רבים כבר חשים שההתנהלות של הבית היהודי אינה מייצגת אותם. תחושה שהולכת ורווחת בציבור, שעדיף מפלגה הנאמנת לערכים ולדרך גם אם היא קטנה, מאשר מפלגה גדולה, שמתוך יציאתה מה"סקטוריאליות" היא אינה יכולה לקדם דבר. הנה, כאשר היא "אוחזת בהגה השלטון", מובילה הממשלה מהלכי חורבן בתורת ישראל ובארץ ישראל, כמעט בהסכמת המפלגה..

האם אנו מסוגלים היום לומר למיכאל בן ארי, צדקת? האם אנחנו מסוגלים היום לומר לעצמנו, חבל שלא הקשבנו למיכאל בן ארי?