"שלש עשרה ספרי תורות כתב משה אותו היום שמת שנים עשר לשנים עשר שבטים, ואחת שהניח בארון שאם יבקשו לזייף מתוכה לא היו יכולין" (מדרש תה' צ)

לא ביחד קדושה ישלשו

'הימים הנוראים' מהדהדים כבר כמה שבועות, בתקיעת שופר של שחרית, בקרב כל קהילות ישראל בארץ ובתפוצות. המזרחיים כבר משכימים קום החל מר"ח אלול, ומנסרים את חלל העולם בפיוטי סליחות חודרי לב ונשמה.

סוף-סוף גם האשכנזים יתעוררו 'במוצאי יום מנוחה' שאנו שרויים בו וישפכו כמים לבם נוכח פני ימי הדין והרחמים הממשמשים ובאים. השוני שבין מנהגי המזרחיים והאשכנזים איננו רק במנין ימי הדין, אלא כמובן ב'טקסט' הסליחות והפיוטים, בלחני הנעימות וביותר באווירת המעורבות שבין הקהל לשליח הציבור.

השוני שבין מנהגי העדות קיים בכל ימות השנה אלא שהוא מגיע לשיאו הפסגתי בימים הנוראים; קהילות 'מעורבות', תלמידי מוסדות חינוך, 'גרעינים תורניים', יישובים ו'העם שבשדות' נאלצים להפרד בנעימה או באילוץ, ולבקש מסילות נפרדות לאבינו האחד שבשמים. אני מודה שאין פתרון באמתחתי למסכת 'הימים הנוראים', וכנראה שהתרפקות על  אוירת בית-אבא הנוסטלגית, ותחושת שלשלת ה'מסורת' במיטבה תגבר עוד שנים רבות על שאיפת ה"יחד כולם קדושה לך ישלשו".

ועדין איני יודע איך נוהגים בכל 'המשפחות המעורבות' (אם כי יודע אני איך נוהגים אצל בתי וחתני)? האם מנהג בית אבא גובר על מנהג בית אמא? ואוסיף בסוגריים: הנה אתגר נוסף לפמיניסטיות ול'שוויוניות'! (אגב, האם כולן אשכנזיות?) דבריי להלן מכוונים לכל ימות השנה, ובינתיים פחות ל'ימים הנוראים'.

תרכובת בינ-שבטית

מעודי הפריע לי מאד פיצול עדתי זה בתפילות, ובעקבותיו פילוג קהילות וניתוק יחסי חברות. הנושא מחריף והולך לנוכח ריבוי, ב"ה, משפחות 'מעורבות' מזרח-מערב בקרב הציבור הדתי-לאומי. דומה כי, בניגוד למיגזר החרדי, בקהלנו 'יחוס' זה כבר חדל מלהיות 'פקטור' והעדפת המוצא העדתי בטלה מן העולם (נו! טוב! כמעט!).

מעודי ייחלתי שהנוסח האחיד-המשולב יכלול מעין רוטציה של שליחי ציבור ונעימות דבר יום ביומו ודבר שבת בשבתו. בעיני רוחי אני מצפה לקהילה שתחדש ותקדש מסורת של שבת בה תפילות ליל שבת, שחרית, מוסף וקריאת התורה יתחלקו חצי-חצי, ובסבבים תחלופתיים, גם אם אחת העדות היא מיעוט, רבע, למשל.

פחות מזה אין צידוק, ובעיקר קשה למצוא בעלי תפילה ובעלי-קורא מקרב המיעוט. יתכן שפה ושם בארץ ישראל אפשר למצוא הכלאת ענבי הגפן בענבי בגפן מסוג זה, ופירותיהם לברכה. אך אינני משלה את עצמי כי יש סיכוי רב לשאיפתי זו. ואפילו אם הרבה רצון טוב – קיים חסר גדול של רקע מעשי לייצר תרכובת כזו.

לפיכך, אני מסיט את האתגר מן הקהילות אל מוסדות החינוך, ובעיקר לבתי הספר היסודיים. אני משער כי בישיבות תיכוניות, באולפנות, בישיבות הסדר וגבוהות ובמכינות הנוסח האשכנזי שליט, שכן רוב ראשי המוסדות הם מן הזן הזה, לצערנו (וזו כבר פרשה אחרת לענות בה). אני מעריך כי זה המצב גם אם רוב התלמידים/ות הם ממוצא מזרחי, שהרי האליטה האשכנזית גוברת (ושוב, לצערנו). וגם פרקטית – קשה מאד למחנכים ליצור אוירה, להשתלב ולשלב בנוסח לא להם. מאידך, תמה אני איך פותרים דילמה זו בחינוך היסודי? האם גם שם האשכנזיות שולטת? האם גם שם מפצלים כיתות, או שמא משחררים תלמידים ממוצא 'לא נכון' מחיוב תפילה בבית הספר?

באזני ראשי החינוך הדתי

קריאתי מופנית איפוא לשני ראשים: האחד, לראשי מינהל החינוך הדתי 'להתלבש' על הנושא ולאמצו כפרוייקט לאומי בשנים הקרובות; ליצור מודל של תפילה המשלבת את הנוסח והנעימה האשכנזית-מזרחית בדרך של רוטציה יומית או 'בחתך רחבי'; לקיים השתלמויות והדרכה וניסויים ועידוד לזורמים – כמו שאתם יודעים. ובמקביל – קריאה לראשי מוסדות תיכון פנימייתי לתכן מתכונת כזו בתפילות השבת תוך שיוויוניות מזרחית-אשכנזית מלאה. יודע אני היטב כי הביצוע קשה ומסובך, בהעדר די שליחי ציבור דו-עדתיים, בהעדר שיתוף פעולה של התלמידים, ובעיקר בהעדר יכולת של המחנכים עצמם להשתלב בנוסח ובנעימה ה'אחרת'. אעפי"כ, אנו בטוח כי אם נרצה אין זו אגדה.

* * *

נאמר בשו"ע (או"ח צ) "וטוב שיהיו בבית הכנסת י"ב חלונות". והעיר בעל שפת-אמת (פר' שמות) "משגיח מן החלונות, שיש י"ב חלונות ברקיע, ולכן צריך להיות בבהכנ"ס י"ב חלונות". המג"א (ריש סי' סח) מביא בשם האר"י "כי י"ב שערים בשמים נגד י"ב שבטים וכל שבט יש לו שער ומנהג". הוי אומר: י"ב שבטים מתכנסים בביכ"נ אחד…

==

המאמר נכתב במוצ"ש תבא ויתפרסם בעלון שבת בשבתו.