עו"ד על הפרשה • תצוה: האם המדינה יכולה לכפות חיסונים

עו"ד על הפרשה • תצוה: האם המדינה יכולה לכפות חיסונים

בהלכות ציבור, ככל שהפעולה המבוקשת יש בה כדי להרחיק את הסכנה ובכוחה להושיע עם רב הרי שיש לאמצה, יש להורות עליה, ולתקן תקנות על כלל הציבור

עו"ד על הפרשה • תצוה: האם ניתן לכפות חיסונים
  (צילום: מרים אלסטר/פלאש90)

האם המדינה יכולה לכפות על אזרחים לעטות מסכות ולקבל חיסונים

חטיבת הפרשיות תרומה ותצווה עוסקות בהוראות האדריכליות ובמפרט של המשכן וכליו. בין ענייני הפרשה מתארת לנו התורה באריכות את בגדי הכהונה, ארבעה בגדים לכהן רגיל-הדיוט, ושמונה בגדים לכהן הגדול, מי שעומד בראש מערך הכהונה. בגדים אלו הם בבחינת המדים הראשונים שאנו מוצאים במקרא, הכהנים נדרשו לעבוד במקדש אך עם אותם בגדים ייעודיים, כפי שהתורה מצווה במפורש: "והיו על אהרון ועל בניו בבואם אל אוהל מועד או בגשתם אל המזבח לשרת בקודש".

עוד באותו נושא

גנץ דורש לכנס את הקבינט לדון בעברת החיסונים לחו"ל


4

עוד מוסיפה התורה ומזהירה שכהן שעובד במקדש מבלי ללבוש את הבגדים הייעודיים עונשו מיתה. וכך קובעת התורה: "ולא ישאו עון ומתו, חוקת עולם לו ולזרעו אחריו". מפסוק זה לומד המדרש: "מלמד שכל כהן שעבד מחוסר בגדים או יתר בגדים הרי הוא במיתה וחילל עבודה". גישה זו מאומצת אצל ר' שלמה יצחקי, רש"י, שכותב: "הא למדת, שהמשמש מחוסר בגדים – במיתה".

על משמעות הדיבור 'מחוסר בגדים' עומד רבינו בחיי ומבארם: "שהרי כהן גדול ששמש בפחות משמונה או כהן הדיוט ששמש בפחות מארבעה הרי נקרא "מחוסר בגדים" ואם עבד עבודתו פסולה, והוא חייב מיתה בידי שמים כזר ששמש,…בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם, אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם, והרי הם כזרים, וכתיב: "והזר הקרב יומת".

במילים פשוטות יותר עולה שתנאי לעבודת הכהן היא לבוש במדים המיוחדים לעבודת הקודש, כל תוספת של בגד נוסף או חיסור בכמות הבגדים הנדרשת הופך את העבודה כולה לפסולה, את הכהן מאיש ציבור מכהן לזר, והחמור מכל עונשו הוא מיתה.

מתוך חובת לבישת הבגדים שחלה על הכהנים, אבקש ל'מתוח' ולהרחיב את היריעה והדברים למציאות ימינו, ולבחון את השאלה האם הריבון, האם המדינה יכולה לכוף את אזרחיה, לעטות על פניהם מסכות? האם ניתן לחייב אזרחים לקבל מנת חיסון את תוך גופם? מה מקור הסמכות לחייב אדם לקבל חיסון כנגד נגיף או מחלה מסויימת. ודוק: את השאלה אני מבקש לבחון מהזווית הפטרנליסיטית, ואת הכל אבקש לבחון דרך הזווית של המשפט העברי.

אחת השאלות הקשות המתעוררות, במיוחד כאשר מדובר על חיסון, היא למה לדרוש מאדם לקבל חיסון כאשר הוא בריא, במצב בו נטילת החיסון היא רק מהחשש שמא אדם ידבק או יחלה. הרי בעת נטילת החיסון האדם בריא ללא מגבלה בריאותית ומבלי שהוא נדבק בנגיף. מקרה זה הוא מורכב יותר ומעלה דילמות מורכבות של השאלה האם אכן יש לריבון סמכות להטיל חובה או לכפות על אזרחים להתחסן, האם אפשר להשית על הנמנעים מלהתחסן סנקציות, או מגבלות רק בגלל סירובן להתחסן.

היחס לפגיעה אפשרית באדם ובגופו

כאשר מתבוננים במקרא ומבקשים לקבל תשובה לשאלה האם אדם מצווה או מחויב לפגוע בגופו, וכאשר אנו מדברים על פגיעה בגוף האדם אנו מתייחסים לא לפגיעה כפונקציה של ענישה, אלא מצווה שאדם צריך לעשות כדי לפגוע בגופו.

התשובה המקראית היא דואלית. מחד אנו מוצאים איסורים שמנעים מהאדם פגיעה בגופו, כך למשל מצווה שאוסרת על האדם לעשות קעקוע על גופו, או המצווה לפיה על האדם חל איסור 'לשרוט'-לפצוע את עצמו, או האיסור החל על אבל שלא לפצוע את עצמו כאות לאבלות. כמו כן חל איסור לפגוע או להכות את הזולת, כך למשל לומדים חז"ל מקריאתו של משה "רשע למה תכה רעך" ומהמילים המופיעות בספר דברים: 'לא יוסיף' לומד רש"י: "מכאן אזהרה למכה את חברו". מאידך לצד העקרון של שלמות הגוף והאיסור לפגוע בו אנו מוצאים מצווה מיוחדת וייחודית שהיא ברית מילה. פגיעה, לכאורה, בגוף האדם שמבוצעת מכח צו אלוקי. שמצווה: "ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם".

הרמב"ם בבואו להגדיר את תכלית התורה, קובע כי ענייני התורה מושתתים על שני צירים, וכך היא קביעתו: "כוונת כלל התורה שני דברים, והם תקון הנפש ותקון הגוף". וכאשר עומד הרמב"ם על משמעות המונח 'תיקון הגוף' הוא מסביר: "תקון הגוף יהיה כתקון עניני מחיתם קצתם עם קצתם, וזה הענין ישלם בשני דברים, האחד מהם להסיר החמס מביניהם, והוא שלא יעשה כל איש מבני אדם הישר בעיניו וברצונו וביכלתו, אבל יעשה כל אחד מהם מה שבו תועלת הכל, והשני ללמד כל איש מבני אדם מדות מועילות בהכרח עד שיסודר ענין המדינה…ושלמותו…הוא שיהיה בריא על הטוב שבעניניו הגשמים, וזה לא יתכן אלא במצאו צרכיו בכל עת אשר יבקשם והם מזונותיו ושאר הנהגת גופו כדירה ומרחץ וזולתם".

החובה לדאוג ולהסיר סכנה או מכשול שיכול לפגוע באדם מוטל הן על היחיד והן על מנהיגיו. כך למשל כאשר עוסק הרמב"ם במצוות "ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך כי יפול הנופל" הנחת מעקה על גג הבית כדי למנוע נפילה של אדם, הוא רואה במצווה מעקה דוגמה בלבד למציאות בה אדם יכול לגרום למפגע שהאחר יכול להכשל בו ואף למות ממנו, ולכן הוא קובע הרמב"ם קטיגורית: "כל דבר שיש בו סכנה וראוי שיכשל בו אדם וימות כגון שהיתה לו באר או בור בחצירו בין שיש בהן מים בין שאין בהן מים חייב לעשות להן חוליה גבוהה עשרה טפחים או לעשות לה כסוי כדי שלא יפול בה אדם וימות. וכן כל ג מכשול שיש בו סכנת נפשות מצות עשה להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה יפה…ואם לא הסיר, והניח המכשולות המביאין לידי סכנה, ביטל מצות עשה ועבר על לא תשים דמים". דברים דומים משמיע לנו ר' משה איסרליש, הרמ"א: "וכן יזהר מכל דברים המביאים סכנה".

אלא שהרמב"ם אינו מסתפק בהטלת חובה המוטלת על האדם, והוא מרחיבה ומחילה גם על מנהיגי הציבור, וחכמיו, וכך ממשיך הרמב"ם וקובע: "הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת נפשות וכל העובר עליהן ואמר הריני מסכן בעצמי ומה לאחרים עלי בכך או איני מקפיד על כך מכין אותו מכת מרדות". במילים פשוטות לחכמים יש כח לאסור מצבים בעלי פוטנציאל אפשרי לסכנת נפשות, עוד מוסיף הרמב"ם ומחדש שבכוחם של חכמים להעניש את מי שמפר תקנות אלו ולהטיל עליהם סנקציה של 'מכת מרדות'. בהמשך מדגים הרמב"ם שורה של הנהגות שגזרו חכמים מהחשש לסכנת נפשות. קביעה זו מאומצת גם בחיבורו של ר' יוסף קארו השולחן ערוך שקובע אף הוא:" הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת נפשות".

החידוש המעניין שבגישת הרמב"ם, שהוראות אלו שכל תכליתן למנוע סכנת נפשות יכולות לשאת אופי משפטי מובהק שנושאת עמה גם סנקציה עונשית. סמכות זו מסורה לבית דין במצבים שהשעה צריכה להם, וכך הוא פוסק: "יש לבית דין להלקות מי שאינו מחוייב מלקות ולהרוג מי שאינו מחוייב מיתה ולא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה, וכיון שרואים בית דין שפרצו העם בדבר יש להן לגדור ולחזק הדבר כפי מה שיראה להם הכל הוראת שעה לא שיקבע הלכה לדורות"

במילים אחרות, לפי הרמב"ם, בסמכותו של בית דין להטיל בהוראת שעה ענישה גם על מעשים שאינם בגדר דבר תורה מפורש. ולו מהטעם שענייני סכנה נגזרים מהחובה הכללית של מצוות 'ועשית מעקה לגגך, ולא תשים דמים בביתך' ממנו למד הרמב"ם שמדובר באבטיפוס לכל מציאות שבכוחה להביא לסכנת נפשות, יש לאסור ולכפות בהוראת שעה.

קביעה מעניינת מניח בפנינו הרש"ר הירש: "אין שום רכוש ארצי השקול כנגד קדושת חיי אדם, וקדושה זו תהיה בכל הדורות הבסיס של כל החיים האנושיים – החברתיים בישראל. דם נקי של אדם אחד רובץ כאשמה כבדה על המדינה כולה".

ר' אליעזר פאפו, בספרו 'פלא יועץ, כאשר הוא עומד על סוגיית התיקון והאחריות המוטלת על מנהיגי החברה, הוא מדגיש את החובה לתקין תקנות שעניינן פיקוח נפש וכך הוא משמיע: "וביותר צריך לתקן תקנות וגדרים במקום פקוח נפש דחמירא סכנתא מאיסורא [=חמורה סכנה מאיסור]." כלומר דגש מיוחד יש לנבחרי הציבור לתת על תקנות שבמהותן מבקשות להגן מפני פיקוח נפש, וזאת מהטעם שחמור סכנה מאיסור, דהיינו יש לתת דגש ומשקל גדול יותר להנהגות והלכות המבקשות להבטיח את בריאות הגוף, וקיום החיים, יותר מאשר הלכות הנוגעות לענייני 'איסור והיתר'.

כאשר הצלת הרבים יכולה לפגוע ביחיד

אחת הטענות הנשמעות בהקשר של חיסונים עוסקת בדילמה שיכול ויש אנשים שהחיסון יזיק להם או יפגע בהם, ובמצב דברים זה איך ניתן לחייב כאשר קיים פוטנציאל, שאדם שספק אם היה נדבק בנגיף נפגע בגלל החיסון. תשובה לדילמה זו ניתן להשיב מדברי החזון איש.

החזון איש מתמודד עם דילמה אשר מציבה סכנה שיכולה לפגוע ולהרוג אנשים רבים, והדרך להצלת הרבים עוברת דרך הפגיעה ביחיד, במקרה כזה מכריע החזון איש וקובע לנו כעקרון שיש להעדיף את הצלת הרבים על פני היחיד, ודוק, בגלל רגישות הסוגייה החזון איש מבקש להרחיקה ככל האפשר מסוגיה אחרת שאוסרת על מסירת נפש כדי להציל את הרבים. כאן קובע החזון איש אין לערבב בין המקרים, ולכן כאשר עסוקים בהצלת הרבים ותוך כדי הצלת הרבים נפגע משהו לא בגלל שביקשנו להקריב את אותו פרט עבור הרבים, אלא שתוך כדי הצלת הרבים נפגע אדם אחד וכתוצר לוואי בלבד הגענו לתוצאה שיש לי נפגע אחד, כאן קובע החזון איש יש להעדיף את הרבים. ובלשונו: "דיש לנו להשתדל למעט אבדת ישראל בכל מאי שאפשר"

בטרם חלית – היזהר

דברים בדבר מעלת הרפואה המונעת אנו מוצאים באחד מהספרים החיצוניים הידועים, ספר בן סירא, שם מובא העקרון הפשוט של הקדם רפואה למכה, ובלשונו של בן סירא "בטרם חולית – היזהר". והמשך הוא משמיענו: "טוב מסכן בבריאת בשר, מאיש עשיר חולה"

הראי"ה קוק באגרת שכתב ואשר עוסקת בענייני מלחמה ומוסר הניח לנו יסוד חשוב בהלכות חברה וציבור וכך הוא כותב: "בהלכות הציבור לא החמירה התורה כלל לדחוק את רוח העם לחסידות". במילים פשוטות מסביר הרב קוק כאשר אנו עסוקים בענייני ציבור, בשלום החברה אנו לא יכולים לצמצם את עצמנו אל עולם החסידות, אותו דרך חיים אוטופית שיש בה כדי להוסיף הנהגות נעלות שיש בהן כדי להתחשב בכלל המצבים האפשריים, שכן אין דרך אחת שהיא טוב מוחלט, או רע מוחלט, ובכל דרך מעורבים במידה כזו או אחרת צדדים מזוקקים יותר לצד צדדים פחות רצויים.

מכאן נוכל לגזור וללמוד שבהלכות ציבור העקרון המנחה הוא רוב הציבור. המדד לבחינת טיבה של חובה ציבורית על כלל הציבור נעוץ בשאלה האם פעולה מסויימת יש בה כדי להרחיק את הציבור מהסכנה. ולכן ככל שהפעולה המבוקשת יש בה כדי להרחיק את הסכנה ובכוחה להושיע עם רב הרי שיש לאמצה, יש להורות עליה, ולתקן תקנות על כלל הציבור.

==

אלישי בן יצחק, עורך דין ומגשר, מרצה במרכז האקדמי 'שערי מדע ומשפט' ובעלים של משרד עורכי דין.

מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו
4 תגובות - 4 דיונים מיין לפי
1
חד כתער - להפיץ
אבי | 26-02-2021 0:06
רהוט, ברור, ועמוק, כל הכבוד
2
דברי חכמים בנחת נשמעים
גיל | 28-02-2021 9:41
לכל האנרכיסטים, מומלץ לקרוא בחום.
3
ישר כח על...
תורני שחושש מהחיסון | 28-02-2021 12:57
ישר כח על הידע התורני. לא ברור הקשר לכפיית חיסון קורונה. זה לא הפלטפורמה למשא ונתן תורני אבל בהנחה שיש הרבה מומחים שטוענים שלרוב הציבור הסכנה מהנגיף מאוד נמוכה והסכנה מהחיסון בטווח הארוך לא ידועה, לחייב אדם בריא בקום-עשה להיות חלק מניסוי-עולמי היא בלשון המעטה לא פשוטה.
4
יישר כוח, החכמתי.....
בנימין משיח, עו"ד | 28-02-2021 16:24
יישר כוח, החכמתי..