לאחר ההארה הגדולה לה זכו בני ישראל בפרשה הקודמת, בפרשתנו, לאחר מסירת ה"משפטים" שעיקרם בדינים העוסקים ביחסים שבין האדם לחבירו, מכין משה רבנו את העם לקראת טקס הברית של קבלת התורה, בריתה שעניינה הכנה לקראת מעמד התגלות עמוק ונורא המתואר בסופה של הפרשה: "וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר" (שמות כד, ט-י).
ההתגלות הזו מתוארת בלשון בני אדם, בשפה פשוטה, בלא הפשטה והרחקה של הבורא מהאדם – "וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל", פשוטו כמשמעו. לא מדובר כאן על ערפל או ענן, אלא על מציאות שנעדרת דימויים ומיסוכים.
אם כן, היכן מצויה ההרחקה? דווקא "תחת רגליו" של הבורא. במרחב הזה כבר זקני ישראל לא מצליחים לראות מעבר, הם מזהים רק דימויים מסוימים הרומזים ומזמינים אותם למרחב עמוק יותר – "כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר" – כ"ף הדמיון תופסת כאן חלל רחב. דווקא תחת הרגליים, במקום המפגש של הבורא עם קרקע המציאות, נותר מקום אותו אין יכולת לתאר במילים.
"ויאכלו וישתו" – באמת?
המראה האלוהי הזה, אותו התיאור התנכ"י מתאמץ לקרב לדעתנו במילים ומשלים, מוביל את אצילי בני ישראל לפעולה תמוהה מאוד: "ויחזו את האלהים, ויאכלו וישתו" (שם, יא). "אצילי בני ישראל" ככל הנראה הם אותם נציגים של העם שזכו "לראות את האלוהים". הפסוק מציין שמלבד העובדה שהם לא ניזוקו מהמראה, הם פנו לפעולה גשמית, חומרית ולכאורה מאוד נמוכה – "ויאכלו וישתו". לאורך הדורות התקשו פרשני התורה במהות פעולה זו – וכי מה עניין אכילה ושתייה בנקודת הזמן הזו?
אונקלוס תירגם את הפסוק ככזה שבא לומר שהתקבלות הקורבנות על ידי הקב"ה – הייתה עבורה שמחה גדולה כאילו אכלו ושתו. אם כן, האכילה והשתייה הם רק ביטוי ודימוי – ולא התרחשות ממשית. כקומה נוספת על גבי פירוש זה, בא ר' שמחה בונים מפשיסחה, בן המאה ה-18, ומעמיד את המילים כהווייתם – כאכילה ושתייה ממשית, וכלשונו: "והוא כמו שנאמר במתן תורה "ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו"…כי באמת הוא, שדייקא מהנאת אכילה יוכל להתברר התגלות אלהות…וממנה דייקא, יוכל להגיע למחזה אלהים".
התורה – דרך המפגש עם האין-סוף
הטעם אינו נמצא בפרי וגם לא בפה של האדם. הטעם מצוי במפגש של חושי האדם עם המאכל – החוש הרוחני שלא ניתן "להגדיר" אותו, המתאחד עם המאכל הפיזי – הנתן לכימות והערכה. באותה מידה משמעות הגילוי האלוהי אינה אלא בחיבור בין האין סוף האלוהי – שאינו ניתן להגדרה, לבין העולם המוגבל שלנו, המורכב ממציאות מוכרת וחושית.
"וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר" – הוא פסוק המתאר את נקודת המפגש העדינה של הבורא עם העולם שלנו. המדבר על נקודת המפגש העדינה בין הקב"ה לבין העולם הזה. סגירת מעמד הר סיני מופיעה בשני פסוקים אלו: תיאור המראה האלוהי, ולצידו תיאור האכילה שנוצר עקב ראיית המראה. המפגש הזה בין עליונים לתחתונים, בין הבלתי ניתן להגדרה לבין המוגד והידוע, אינו אפשרי אלא באמצעות התורה – זו שמרוממת את האדם אל העולם העליון.
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
