פרשת השבוע 'משפטים' מניחה את היסודות לדיני הנזיקין של המשפט העברי. מדרש ההלכה מתקופת התנאים לספר שמות המפורסם והמצוי בידינו, 'מכילתא דרבי ישמעאל', מחולק בחלוקה פנימית לתשע מסכתות, כל מסכת נקראת בשם עצמאי המאפיין את עניינה של המסכת, שם המסכת על פרשת משפטים נקרא 'מסכתא דנזיקין', והוא מקפל בתוכו את ההלכות העוסקות בדיני הנזיקין והיונקות מפרשת משפטים.
אחריות אדם לנזקיו
אחד הנושאים המרכזיים והחשובים במשפט העברי, הינה שאלת אחריות האדם לנזקים שנגרמו מכח מעשיו. אחד העקרונות המפורסמים עליהם מושתת דיני הנזיקין מובא במשנה והוא קובע את העקרון הבא: "אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד, בין ער בין ישן". עקרון זה מניח שאדם נושא בחבות מלאה על נזקיו, כמעט בגין כל נזק. מבחינת ההלכה היהודית החבות המוטלת על האדם אינה מותנית בשאלת הכוונה, כלומר האם האדם התכוון להזיק, 'מועד'. לבין מצב בו הנזק אירע 'בשוגג'.
כך גם לפי המשנה אין זה משנה אם את הנזק ביצע האדם כשהיה במצב של 'ער', או שהנזק נגרם כאשר אדם היה 'ישן' על מיטתו, מצב בו לכאורה לאדם אין שליטה רצונית על מעשיו, והוא לא יכול היה למנוע את הנזק. במקום אחר בתלמוד, במסכת סנהדרין, אנו מוצאים עוד שאדם מועד לעולם "בין באונס בין ברצון".
התלמוד מנסה לברר את מקור הדין המטיל חבות האדם לשאת בנזקיו גם אם מדובר בנזק שנגרם בשוגג, בלי כוונה. בתשובה לשאלה זו מביא התלמוד את דרשתו של רבי חזקיה שמקורה בבית המדרש של חזקיה, וכך אנו קוראים: "אמר קרא [=התורה] 'פצע תחת פצע' לחייבו על השוגג כמזיד ועל האונס כרצון". כלומר בפרשת השבוע משפטים מובאת הקביעה 'פצע תחת פצע'.
כלומר לפי העקרון המקראי הנלמד מהפסוק מוטלת חובה על אדם לשאת בנזק של חבלה או פציעה שהמזיק גרם לחברו. מפסוק זה נלמד העקרון המטיל חבות על נזק שאדם גרם גם אם מדובר בנזק שאירע בשוגג או באונס. יתר על כן במסכת כתובות אנו מוצאים דרשה נוספת של רבי חזקיה אשר יש בה כדי להשלים את משנתו בסוגיה זו, וכך אנו מוצאים:
"תנא דבי חזקיה: מכה אדם ומכה בהמה, מה מכה בהמה – לא חילקת בו בין בשוגג בין במזיד, בין מתכוין לשאין מתכוין, בין דרך ירידה לדרך עלייה, לפוטרו ממון אלא לחייבו ממון, אף מכה אדם – לא תחלוק בו בין בשוגג בין במזיד, בין מתכוין לשאין מתכוין, בין דרך ירידה לדרך עלייה, לחייבו ממון"
בהתאם לעקרון זה פוסק הרמב"ם: "אדם מועד לעולם בין שוגג ב בין מזיד בין ער בין ישן בין שכור אם חבל בחבירו או הזיק ממון חבירו. ובהמשך קובע הרמב"ם: המזיק ממון חבירו חייב לשלם נזק שלם, בין שהיה שוגג בין שהיה אנוס הרי הוא כמזיד, כיצד, נפל מן הגג ושבר את הכלים או שנתקל כשהוא מהלך ונפל על הכלי ושברו חייב נזק שלם, שנאמר "ומכה בהמה ישלמנה" ולא חלק הכתוב בין שוגג למזיד".
בניסיון להבין מדוע הרמב"ם משתמש בפסוק 'ומכה בהמה ישלמנה' ולא מזכיר את הפסוק הנלמד בתלמוד 'פצע תחת פצע', עומד ר' יחיאל מיכל אפשטיין, המאה ה-19, מגדולי הפוסקים של תקופת האחרונים ומחבר הספר 'ערוך השולחן', ומשמיענו: "והרמב"ם שדרש מקרא דמכה בהמה ישלמנה ברור הוא דלא תימא דוקא בנזקי אדם חייב ולא בנזקי בהמה ולזה הביא מקרא זה דאפילו בבהמה חייב והוא הדין לכלים". במילים פשוטות מסביר בעל ערוך השולחן את דברי הרמב"ם שכוונת הרמב"ם היתה להראות שאחריותו האדם לנזקיו אינה מצטמצמת רק מקום שמדובר בנזק שנגרם לגופו של אדם אחר, אלא תחולת החבות משתרעת גם אם הנזק מוסב לממונו של האחר.
הפרת הוראות משרד הבריאות והדבקת אדם בקורונה
שאלה מעניינת, ומאוד אקטואלית לזמננו, האם אדם חולה בנגיף הקורונה או צווה להיכנס לבידוד, והוא לא נשמע להוראות משרד הבריאות או הרופאים, והוא הדביק אחר האם ניתן לחייב, את המדביק, בתשלום בגין נזקי הנדבק?
כאן נזכיר כי נגיף הקורונה [covid-19] עימה מתמודדת האנושות מציפה בין היתר דעות, המבקשות להמעיט ולרכך את הסחף המבהיל שקיים סביב נגיף הקורונה. המתנגדים יאחזו בתיאוריות שוליות או קונספירציות כאלו ואחרות. הם יבססו את דבריהם על אמרת כנף של מומחה כזה או אחר. יוציאו משפט מהקשרו. או לחילופין ינסו באמצעות השמעת קול חריג ושונה מהמקובל לזכות לכמה רגעי תהילה ופרסום. לא כאן המקום להתייחס לתנועות התנגדות שמבקשות לשכנע שהקורונה אינה מסוכנת יותר ממחלות אחרות.
דומה שעל דבר אחד כמעט כולם מסכימים שמדובר בנגיף מדבק. וכאן אבקש לצאת לשאלה פשוטה, האם אדם שאובחן כנשא של נגיף הקורונה או צווה על ידי משרד הבריאות להיכנס לבידוד לנוכח הימצאותו סמוך לחולה קורונה, וכעת הוא בעל התכנות שגם הוא נדבק. ואותו אדם אינו נשמע להוראות, מפר את הבידוד ומדביק אחרים, האם המדביק חייב לשאת בנזקיו של הנדבק? לצורך הדיון הבה נניח שאין מחלוקת שניתן לזהות בוודאות את המדביק. עוד נוסיף ונניח שהמדביק ידע בוודאות שהוא חולה או שקיבל הודעה מפורשת להיכנס לבידוד והוא החליט שלא להישמע להוראות. האם לפי ההלכה היהודית נחייב את המדביק בגין נזקים שנגרמו למי שהודבק?
מסכת בבא קמא עוסקת בדיני נזיקין. המשנה הראשונה מבקשת להגדיר לנו את 'אבות נזיקין', את אותם מודלים ואבות טיפוס, סוגים עיקריים של נזק. כדרכן של אבות הרי שכל אב מקפל בתוכו תולדות. ההבדל בין אב לתולדה, שאב מופיע מפורשות בתורה, ואילו תולדה נלמדת דרך הדמיון והסברה. על פי רוב הדין החל על האב נזק יחול גם על התולדה.
בין האבות שהמשנה מונה אנו מוצאים את האב שמכונה 'מבעה'. בשאלת פשרו ומשמעותו של המבעה מצינו מחלוקות בתלמוד. לפי אחת השיטות האב נזק 'מבעה' מתייחס לאדם שמזיק. תולדותיו של אב נזק 'אדם', מוסבות לפעולות שאדם הזיק כתוצאה מכוחו. התלמוד משתמש בדוגמה של 'כיחו וניעו' מסביר ר' שלמה יצחקי, רש"י כיחו הכוונה לרוק הפה, וניעו הכוונה להפרשות האדם מהאף. אלו לשיטת רש"י תולדות אב הנזק 'אדם המזיק'.
ויוער כי נכון וניתן יהיה לדון בשאלה מה מקור הנזק האם מדובר בדין 'גרמא' או 'גרמי' שעוסקים בחיוב אדם על נזק שגרם לאחר בעקיפין. ואולי שם התשובה האם להטיל חובה מותנית בהכרעה מהי ההגדרה המדויקת של הדבקת אדם אחר. ולכן ניתן להוסיף כי במקרה כזה ניתן לפנות גם לעקרונות נוספים מהם ניתן למצוא חובה על האדם להיזהר.
כך למשל מצינו אצל ר' יהודה החסיד, גרמניה המאה-12 ממייסדי חוג חסידי אשכנז. בחיבורו הנודע 'ספר חסידים', יצירה חשובה שאוצרת בתוכה הלכות ומנהגים, כותב: "לפי עור לא תתן מכשול" שלא ירחץ אדם שהוא מוכה שחין עם יהודי אחר, אלא אם כן יודיענו, שנאמר "ואהבת לרעך כמוך" וכתיב [=וכתוב בהמשך] ולא תעמוד על דם רעך".
הרמב"ם בהלכות רוצח ושמירת הנפש, כאשר עוסק הרמב"ם בחובת האדם להניח מעקה לגג ביתו כדי שלא יפלו אנשים מהגג, הוא מוסיף וקובע: "אחד הגג ואחד כל דבר שיש בו סכנה וראוי שיכשל בו אדם וימות כגון שהיתה לו באר או בור בחצירו בין שיש בהן מים בין שאין בהן מים חייב לעשות להן חוליה גבוהה עשרה טפחים או לעשות לה כסוי כדי שלא ייפול בה אדם וימות. וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות מצות עשה להסירו ולהישמר ממנו ולהיזהר בדבר יפה יפה שנאמר: "השמר לך ושמור נפשך".
ר' משה איסרליש, הרמ"א, כאשר הוא מוסיף את התייחסותו לדין 'רודף' המובא בשולחן ערוך, הוא מכניס תחת הקטגוריה של דין רודף גם: "מי שמסכן רבים, כגון שעוסק בזיופים במקום שהמלכיות מקפידות דינו כרודף ומותר למוסרו למלכות". הרמ"א מתייחס לאדם שמסכן את הציבור, מבלי לפרט מהי הגדרה של מסכן את הרבים כמי שרודף. ולכן לשיטתו מותר ואף קיימת חובה למסור ולדווח עליו לרשויות, וזאת כדי להימנע מפגיעה ברבים.
במקום סיכום
אז אפשר להתפלפל, לדון עוד ולהוסיף עוד נימוקים לכאן ולכאן. יחד עם זאת אם אנו מאמצים את אחד מעקרונות העל שמניח לפתחנו שלמה המלך בספר משלי לפיו פעולות האדם צריכים להיות כאלו שיש בהם כדי למצוא "חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם". או כפי ששנה לנו ר' יהודה הנשיא במסכת אבות הדרך שעל האדם לאמץ בהילוכו צריכה להיות בדרך של 'תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם'.
וכאן כדי להכריע בשאלות מעין אלו יש צורך לעשות שימוש בשכל הישר, בהיגיון בריא, כפי שמשמיע לנו בית המשפט העליון באחד מפסקי הדין שניתנו על ידי השופט בנימין זוהר בראשית ימיה של המדינה, וכך הוא כותב: "כל אדם מצווה לחזות מראש במידה מסוימת אפשרויות של סכנות ולנקוט מראש במידה מסוימת באמצעים נאותים למניעתן. אמצעים אלה דורשים לפעמים לפי המסיבות עשיית מעשים, ולפעמים אי עשיית מעשים מסוימים. וכל מי שלא עשה את המעשה אשר המסיבות מחייבות לעשותו או עשה מעשה אשר המסיבות שללו את עשייתו, הרי התרשל בנקיטת אמצעי הזהירות הנאותים".
ואילו השופט זוסמן הניח לנו את העקרון לפיו: "אין דורשים מאדם להיזהר מפני הבלתי-צפוי, ולכן לא קמה חבות בנזיקין אם אדם סביר לא היה רואה את הנולד, הפגיעה בזולת".
==
אלישי בן יצחק, עורך דין ומגשר, מרצה במרכז האקדמי 'שערי מדע ומשפט' ובעלים של משרד עורכי דין.
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
