על רמת הגבהת החומות, האגו, הדרישות, וחוסר המודעות של מפלגת הבית היהודי בסבב הנוכחי, אין מה להאריך. עמד על כך כבר אור יזרעאלי בטור נפרד שהקדיש לסיבת התמלאות הסאה אצל סמוטריץ', שגרמה לסגירה המוקדמת עם בן-גביר. בטור זה אבקש לעמוד על חילוק אחר שהתבהר דווקא בסבב זה בנוגע למפלגת "סו קולד" "הבית היהודי".

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

חגית משה באולפן סרוגים

לאחר הפארסות מהסבבים הקודמים, המפלגה התחילה מעמדת זינוק נמוכה בצורה משמעותית (כ- 0.2% תמיכה בסקרים). בכל זאת החליטו במפלגה על קיום בחירות לראשות המפלגה. מצד אחד התמודד ניר אורבך, המנכ"ל הבלתי מעורער של המפלגה (שתכנן לחבור לבנט), ומהצד השני שלושה מתחרים. חגית משה, איתי גרנק ומוטי יוגב, כאשר תוך כדי המרוץ שני האחרונים הביעו תמיכה בחגית, וזו ניצחה את אורבך.

לאחר מכן החל שלב החיזורים בו בנט וסמוטריץ' ניסו כל אחד מצדו, למשוך אליו את המפלגה על כל 0.2% בוחריה. לא בשביל הקולות, כמו בשביל ההכרעה המפוקפקת "מי יותר ציונות דתית".

מפה התחילו הדרישות והספקולציות ההזויות לעמוד בראש הרשימה המאוחדת, ל"הנהגה משותפת", ולבסוף המפלגה הייתה מוכנה לרדת ל"מחיר הפסד", מקומות 2-4. בזמן ההתברברות הזו, ניר אורבך כבר קיבל בלי מפלגה את המקום ה-6 במפלגתו של בנט. יחד עם אורבך עברו עוד עשרות חברי מרכז, והותירו את הבית היהודי כמצולה שאין בה דגים, פחות מ-24 שעות לפני מועד הגשת הרשימות.

אם חשבתם שבשלב הזה החברים שנותרו במפלגה הבינו את מקומם, והלכו בצניעות ובהיגיון לבקש מקום כלשהו ברשימה כלשהי, אתם טועים. כנראה לא משתמשים בהיגיון במפלגת הבית היהודי, ונראה שהדרישות לא ירדו.

סופו של הסיפור הוא שמפלגת הבית היהודי הגיעה להסכמה עם בנט (לאחר שהגיש כבר את רשימתו) כי היא לא תתמודד בכנסת בכלל, תיתן לו להשתמש באותיותיה לפתק הבחירות, ובתמורה חגית משה קיבלה "הבטחה" למינוי שר/ה מחוץ לכנסת. נציין כי לפי דיווחים, באותו זמן ממש עמדה הצעה נדיבה" יותר למינויה כשרה בנוסף לשריון בליכוד ולמקומות 2 ו-8 בכנסת מטעם סמוטריץ' (ובתחילת המו"מ הציעו לה יותר), אך משום מה הגברת משה העדיפה לוותר דווקא על ההצעה הנדיבה, ולדבוק ברגע האחרון בבנט.

נשאלת השאלה כמובן, היכן ההיגיון של הגברת משה ושל חברי מרכז הבית היהודי במריחה המוזרה של המו"מ, ועוד יותר מכך, בהחלטה חסרת הרציונליות שלא להתמודד בבחירות כלל, בתמורה להבטחה של מינוי מפוקפק ממפלגה, שעם כל הכבוד, אינה קרובה באף סקר להיות מפלגת שלטון.

התשובה המעניינת לשאלה זו, היא לעניות דעתי גם הסיבה לכשלים החמורים בסבבים הקודמים ולמצב השפל אליו הגיעה המפלגה. כל מי שנחשף להתכתבויות שהתפרסמו בימים האחרונים, מקבוצת הוואצפ של מרכז חברי המפלגה בירושלים, לא יכול היה שלא לשים לב לקקפוניה ההזויה שהתרחשה במפלגה בימים האחרונים.

אנשים שם באמת ובתמים חושבים שההצעות שהציעו להם "מזלזלות" בהם, ושאין צורך "להתחנן בביזיון" למקום "אצל אחד שלא סופר" אותם. מדי פעם הפציעה הודעה מרגיעה ושפויה מחבר/ת מרכז, על כך שמקום 2 בנוסף לשרה, למפלגה שנמצאת במצבם זה מכובד, אך כנראה אלו לא הקולות ששמעה הגברת משה.

הקולות המתמסכנים של חברי המפלגה על "הכבוד שנפגע", הם כנראה גם הקולות ששמע היו"ר הקודם הרב רפי פרץ. זה מסביר הרבה על התנהלות המפלגה בסבבי הבחירות בשנה האחרונה.

היורי"ם האחרונים של מפלגת הבית היהודי, אינם אנשים אגואיסטים, חסרי ענווה או אפילו בורים בפוליטיקה ברמה מוגזמת. הסיבה להתנהלותם היא כנראה האנשים שסובבים אותם. עשרות עשרות של חברי מפלגה שמזמזמים באוזנם שוב ושוב על "כבודה של המפלגה" ושל "הציונות הדתית כולה". אנשים שכנראה עדיין תקועים בימיהם של בורג והמר. שזוכרים את יושבם על סיר הבשר וכנראה לא הבחינו שהשתנו כמה דברים בפוליטיקה הישראלית מאז שנות ה-80.

וזו, אם תרצו הסיבה לבחירה חסרת ההיגיון ב"הצעה" של בנט על פני הצעתם של סמוטריץ' ונתניהו. זו הסיבה למריחות בסבבים הקודמים, וזו הסיבה למה המפלגה הזו עשתה את שלה, וצריכה לפנות אחר כבוד את הדרך לקול חדש בריא ובטוח. קול שמכיר שהתקדמנו מאז שנות ה-80, ובענווה מכיר, שיש לנו עוד המון לאן להתקדם. באהבה ובאמונה.

 

אליה מימון, בוגר ישיבת שדרות ותכנית "תורת המדינה". בעל תואר למשפטים מהאוניברסיטה העברית ומתמחה במשרד עו"ד פרטי בירושלים.