אתר הבית של המגזר הדתי
דואר אדום
זמני היום

עו"ד על הפרשה • בא: על הערמות ופיקציות משפטיות

מוסד ההערמה טעון כיון וכיול תמידי, מלאכה זו מוטלת על כל דור ודור ובכל תקופה וזאת בהתאם למאפייניה ובהתאם לאתגרים הניצבים עם השתנות הטבעיים ונסיבות החיים

עו"ד על הפרשה • בא: על הערמות ופיקציות משפטיות
  (צילום: שאטרסטוק)

עו"ד על הפרשה • בא: על הערמות ופיקציות משפטיות

פרשת השבוע שלנו מתארת את יום העצמאות הלאומי של העם הישראלי. 'פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש שהוא עם ומתחיל ללכת' כך כתב אמיר גלבוע בשירו המפורסם. מנגד אצל בני ישראל זה לא קרה פתאום, אצל בני ישראל אנו קוראים בפרשה: "ומושב בני ישראל ישבו במצרים שלושים שנה וארבע מאות שנה. ויהי מקץ שלושים שנה וארבע מאות שנה, ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים".

תהליך ארוך ומורכב, 'כור היתוך' מיצרי, שביקש ליטול את חרותו של עם שלם, לשעבד לו אומה לעבדים, וכמאמר ההגדה, 'עבדים היינו לפרעה במצרים'. אלא ששעבוד עם ישראל לא הצליח להיות מלא ועם ישראל במהותו שועבד רק פיזית אך תודעתית עדיין נשמת החופש על אף שזו הוצרה בעקבות השיעבוד, היא לא נמחקה כליל. התקווה לחופש של האומה הישראלית לא אבדה על אף שנות השעבוד הארוכות וזו עדיין נצנצה והיתה מושא חלמם של העבדים הישראלים. כך למשל מסביר את הדברים הרב סולבייצ'יק. לתפיסתו מהות השעבוד של מצרים היה חלקי והוא חל באופן הבא: "בני ישראל במצרים היו עבדים במשמעות הפוליטית-כלכלית של המושג. הם שועבדו מבחינה קיומית אב לא אבדו כליל את אהבת החופש ואת מורשתם הרוחנית".

הרב חגי לונדין על פרשת בא. צילום: ערוץ מאיר

לפני שחרורם של בני ישראל מצווה האל את משה: "דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב. ויתן ה' את חן העם בעיני מצרים". במבט ראשוני דרישה זו מעוררת תהיה שכן היא מדיפה ריח של 'גניבת דעת', 'גזל'. הסברים שונים מציעים לנו פרשני המקרא שהמכונה המשותף להם שמדובר בצעד לגיטימי ומתבקש בין היתר לנוכח העובדה שמדובר בציווי שבני ישראל מקבלים מהאל בעצמו. לא כאן המקום להאריך בפירושים שהוצעו על שאלה זו, ואת רשימה זו אבקש לייחד הפעם, לסוגיית 'הערמה' על החוק.

עוד באותו נושא

פרשת בא: מרטין לותר קינג לא למד תנ"ך

הערמה – מהי

בפשטות 'הערמה' מוסבת לדרך באמצעותה אדם מתחמק מחובה חוקית שחלה עליו. מושג זו סובל מפרשנות דואלית קוטבית. התסמיך, האסוציאציה, הראשונה שנקשרת עם המושג 'הערמה' מתייחסת דווקא לפרשנות השלילית. כך למשל הנחש בגן עדן מתואר כ"ערום מכל חית השדה" בתלמוד הירושלמי מסבירים את תכונת העורמה כשילוב שבין חכמה לרמאות, וכך מובא, אמר הנחש, "יודע אני שאמר הקדוש ברוך הוא כי ביום אכלך ממנו מות תמות, הרי אני הולך ומרמה בהם את האדם ואשתו, והם אוכלים ונענשים ואני יורש את הארץ לעצמי". גם תרגום המקרא לארמית המיוחס ליונתן בן עוזיאל, מתרגם את המילה ערום "חכם להרע".

בהמשך אנו מוצאים את המושג 'עורמה' ביחס לדין רוצח "וכי יזיד איש על רעהו להורגו בערמה מעם מזבחי תקחנו למות". והרש"ר הירש מסביר המילה ערמה בהקשר של דין רוצח באופן הבא: "בערמה, בכוונה תחילה". על ההונאה שהונו הגבעונים, בספר יהושע, את בני ישראל בעת כיבוש הארץ נאמר "ויעשו גם המה בערמה". כך גם בספר שמואל אנו קוראים "כי אמר אלי ערום יערם הוא". מסביר ר' דוד קמחי, הרד"ק, "בערמות ובתחבולות", והמלבי"ם מסביר את הפסוק באופן הבא: "שמערים בכמה ערמות ותחבולות בענין שקשה מאד לדעת את האמת". המלבי"ם מזהה את הערמה ככזו שזיהוייה עם האמת או השקר, הטוב והרע הוא קשה ולא ברור.

מצד שני הערמה מזוהה עם החכמה, ורק חכם יוכל להיות ערום, כך למשל את הפסוק במשלי "אני חכמה שכנתי ערמה ודעת מזמות אמצא". מסביר רש"י "שכיון שלמד אדם תורה נכנס בו ערמימות של כל דבר". את המתח בין שתי הקצוות מסכם המלבי"ם בפירושו כאשר הוא מציג את שני צדדיה של הערמה, וכך הוא משמיענו: "הערמה היא הכח אשר בנפש לשקול כל דבר טרם העשותו כמו שכתב כל ערום יעשה בדעת, והפוכו הוא הפתי, ולפעמים יערים האדם לרעה, אבל מי שאסף אל נפשו חקי החכמה הוא ישתמש בערמתו לחשוב דרכו על פי חקי החכמה, ולהתייעץ עם נפשו בכל דבר ולערום שיהיו מעשיו כפי חקי החכמה, שעל זה אמר לתת לפתאים ערמה, שהחכמה תלמדם לערום ולחשוב על מעשיהם, ועל זה אמר שאני חכמה אני שוכנת אצל הערמה, כי הערמה בלא החכמה תהיה לרוע לרוב. ודעת מזמות אמצא המזימות הם מחשבות העמוקות בחכמה, ועל ידי שיעמיק במחשבת החכמה ימצא דעת להשיג ידיעה ברורה ממנו שעל ידי עומק העיון בה יקבעו החוקים בלבו ליסוד נאמן, עד שישובו אצלו כמושכלות ראשונות או מוחשות, בענין שהערמה היא שוכנת קודם החכמה, ואחריה המזימות, ואחריהם הדעת".

אבל לא רק במקרא בלבד אנו מוצאים את השימוש הדואלי במושג 'הערמה', ומגמה זו ממשיכה גם בדברי חז"ל. הצועד במשעולי הדיונים של חז"ל עבור לראשונים וכלה באחרונים יכול למצוא דיון ער בשאלת הלגיטמיות של ההערמה, בשרטוט קווי גבול ברורים והבחנה בין הערמה רצויה ולגיטימית לבין הערמה פסולה, שאינה לגיטימית.

מהי הערמה – כשרה

אחד ממקרה ההערמה המובהקים המתוארים בחז"ל מובא בתלמוד הירושלמי וכך אנו מוצאים מובא סיפור על ר' טרפון: "ומהו להערים. וכי רבי טרפון אביהן של כל ישראל לא הערים. קידש שלש מאות נשים בימי רעבון על מנת להאכילן בתרומה". רבי טרפון היה תנא ממשפחת כהנים, הוא חי בתקופה שאחרי המרד הגדול, ר' טרפן היה אדם אמיד מאוד, ובהתאם למתואר עליו הוא סייע לעניים. אחד האירועים המתוארים לנו מספר על כך שר' טרפון התחתן עם 300 נשים רק כדי שהן יוכלו לאכול מתרומות שהיו ניתנים לכהנים. אותן נשים דלות אמצעים עם נישואיהן לכהן הורשו לאכול גם הם תרומות.

הרמב"ם בפירוש ולמשנה קובע קטיגורית את האבחנה הבאה: "התחבולה המותרת נקראת הערמה, ושאינה מותרת מרמה". גם הרמב"ם היה ער לגבול הדק שבין 'מרמה' ל'הערמה'. וקובע לנו שלמרות העובדה שמדובר בתחבולה, הרי שזו מקובלת מקום שמדובר בהערמה, אבל סטיה נוספת יכולה להוביל אל רמאות אסורה.

בשאלה היכן ניתן למצוא 'הערמה', משיב משה זילברג, מי שהיה שופט בית המשפט העליון, את הדברים הבאים: "סיכומו של דבר: כאשר הנורמה המשפטית היא רחבה, סתמית, כוללת, מן ההכרח כי ימצאו בה מקלט גם אלה שאינם עוסקים בה 'לשמה', אלא עיניהם נשואות לאותה תועלת צדדית, הנובעת מאחת התוצאות שלה. ההערמה על החוק היא: ניצול 'סרח העודף' של הנורמה המשפטית הרחבה"

הרא"ש בפסקיו היה ער למורכבות הרבה שמוסד הערמה נושא עימו, והוא מאפיין את הערמה המיוחסות לדברי חכמים לקטיגוריות נפרדות שכל קטגוריה התייחסות אחרת להערמה. וכך הוא מקטלג את ההערמות. "לא כל הערמה במלי דרבנן [=בדברי רבנן] שווין. יש הערמה שמותר לכל אדם…ויש הערמה דלא שריא [=שלא התירו] אלא לצורבא מדרבנן [=תלמידי חכמים]…ויש הערמה דאסור לכולי עלמא [=לכל העולם] ואחמור [=והחמירו] בה רבנן טפי [=יותר] ממזיד…ויש איכא פלוגתא [=ויש הערמות שמצאנו לגביהם מחלוקת]. ורש"י מלמדנו: "הך הערמא לאו באיסורא [=באיסור] דאורייתא הווא אלא באיסורא דרבנן".

בתשובה של החתם סופר שעוסקת במכירת חמץ, אנו מוצאים חידוש גדול, לפיו "מה שאינו מפורש בש"ס, אין בידינו לאוסרו מגזירה". אך החידוש היותר מעניין שעולה מדבריו שיש מצבים בהם ניתן ואף רצוי להערים, ובלשונו: "כיצד מערימים, כאילו תקנתא דרבנן [=תקנת חכמים] הוא להערים". במילים אחרות החתם סופר מסיק שיש מצבים בהם מצווים חכמים להערים.

השופט אנגלרד, באחד מפסקי הדין של בית המשפט העליון בעומדו על סוגיית הערמה במשפט העברי, כתב: "חז"ל היו מודעים יפה לאפשרות כי על-ידי שימוש מתוחכם בכלים מושגיים אפשר להגיע לתוצאה המונעת את תחולתו של איסור מסוים או של חיוב מסוים. מאמץ רוחני גדול הושקע על-ידי חכמי ישראל כדי לתחום את הגבולות בין המותר לבין האסור בשדה ההערמה. בין הסוגיות הרבות שבהן נבחן מוסד ההערמה – כגון מלאכה בשבת וביום טוב, חמץ בפסח, ריבית ונדרים".

סוגיית 'הערמה' היא ענף השואב כוחו במתח שבין המציאות לבין החוק החרות. ניסיון החיים מלמד שנוקשותו של החוק יש בה כדי להוביל למצבים בהם האדם הפשוט, ולעיתים גם חכמי המשפט יכולים לפעול בדרכים שונות באמצעותן ניתן יהיה לבצע פעולה שמחד יש בה כדי לעקוף את החוק, ומאידך אין בו כדי להפר את החוק. לנוכח מציאות מורכבת זו יש להיזהר מלקבוע מסמרות בשאלה המי הערמה, והתפתחותה ומשמעותה המושג צריך להיות בהתאם לנסיבות החיים ובכפוף למבחנים שיש להמשיך לפתח ולשכלל, כאשר המבחן האמיתי לצורך שאלת ההכרעה בסוגיית הערמה היא מבחן התכלית, מה מגמת יצירת הדרך המושגת בעורמה, האם מדובר ברצון לרמות, או ברצון לקיים את החוק, בשאלה האם יש בדרך המוצעת כדי להגשים את תכלית החוק או שמא יש בה משום מציאת פתרון ודרך לרמאות. האם מדובר בפרשנות שהיא אפשרית או שמא מדובר בפרשנות תלושה ורחוקה מתכלית החוק. האם נסיבות הזמן מצדיקות את הפרשנות והדרך העוקפת או שמא אין כל הצדקה לפרשנות שיש בה כדי להוות רמאות.

במילים אחרות מוסד ההערמה טעון כיון וכיול תמידי, מלאכה זו מוטלת על כל דור ודור ובכל תקופה וזאת בהתאם למאפייניה ובהתאם לאתגרים הניצבים עם השתנות הטבעים ונסיבות החיים.

מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו
תגובה אחת מיין לפי
1
מאמר איכותי
שרית | 24-01-2021 10:23
הערמה היתה תמיד, סיפורי התנך מלאי באירועים שמצויים על גבול המותר או האסור