עו"ד על הפרשה • שמות: לדרך פרשנותו של החוק
פרשת השבוע שלנו מתארת את השואה הישראלית הראשונה בהיסטוריה של עם ישראל. הרקע לשואת מצרים הינו תוצאה בגידול הדמוגרפי הישראלי, כאשר נתוני הילודה הישראלים כפי שמתאר לנו הכתוב מספרים לנו: "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד מאוד, ותמלא הארץ אותם". מסביר המדרש: "נתמלאו בתי טרטראות ובתי קרקסאות מהם".
מגמות הגידול הדמוגרפי של עם ישראל, והעובדה של חילופי שלטון, כפי שמתוארים בכתוב: "ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף". מוליד את החשש שהחל לקונן בליבו של מלך מצרים, שעצם המציאות של עם ישראל שחי במצרים הוא איום אסטרטגי, שבכוחו לאיים על ביטחונה ושלומה של מצרים, ומכאן לחשש שמא ינצל עם ישראל את אחד מרגעי החולשה של השלטון המצרי כדי למרוד ולכבוש את מצרים. וכך אנו קוראים: "ויאמר [=פרעה] אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו. הבה נתחכמה לו פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ".
שיטת הפעולה בה נוקט פרעה היא שיטת 'הערמה' ותחכום, "הבה נתחכמה לו" מסביר האבן עזרא "נייעץ עצת חכמה" ובפירוש בכור שור הוא מסביר "נערים עליו". בהתאם לגישה זו מתחיל פרעה בחקיקה שכל עניינה בגזרות כנגד עם ישראל. תחילה פרעה פוגע בממונם, בקניין וברכוש של עם ישראל, "וישימו עליהם שרי מיסים". בהמשך משעבד פרעה את גופן וכפה עליהם לבצע עבודות שונות "ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך". בהמשך מבקש פרעה מבני ישראל לדאוג בעצמם לחומרי בניה "ותבן לא ינתן לכם ותכן לבנים תתנו". עוד אנו קוראים שעם ישראל הופך להיות מושא להתעללות והתעמרות "וימררו את חייהם בעבדה קשה בחמר ובלבנים ובכל עבדה בשדה את כל עבדתם אשר עבדו בהם בפרך".
לנוכח המציאות ההפוכה שמשיג פרעה ובמקום שהאיום הדמוגרפי יצטמצם, והילודה תקטן, מתרחש בדיוק ההיפך, כפי שמתאר לנו הכתוב: "וכאשר יענו אותו [=עם ישראל] כן ירבה וכן יפרוץ". בעקבות כך מחוקק פרעה חוק חדש, תחולתו החוק היא טריטוריאלית והיא חלה בכל מצרים, וכך מצווה פרעה: "ויצו פרעה לכל עמו לאמור כל הבן הילוד היאורה תשליכהו, וכל הבת תחיון". בפשטות לשון הגזרה והחוק של פרעה כל בן זכר שיוולד בעם ישראל יושלך לנהר, והזכות לחיות תוענק רק לבנות.
ניסוח הצו, החוק, שמחוקק פרעה, מעורר בעיה פרשנית. מה דורש החוק, וכיצד נכון ליישם אותו. כדי לעמוד על הקושי שביישום החוק נתבונן ביישום החוק על ידי בסיפור לידתו של משה. לא צריך להיות חכם גדול כדי להבין שגזירה זו היא מסוג הגזירות שאין הציבור יכול לעמוד בהן. ואיזו אמא או אבא מסוגלים ונכונים לציית לחוק מעין זה. במצב זה מנסים הוריו של משה להסתיר את הרך הנולד בבית, "ותצפנהו שלושה ירחים". הקושי מתחיל להתעורר כאשר אי אפשר יותר להחביא את הילד, והיא מבינה שחייה בנה יכולים להיכנס לסכנה, היא מחליטה לציית לחוק, ומה היא עושה, וכך מתואר: "ותקח לו תבת גמא ותחמרה בחמר ובזפת ותשם בה את הילד ותשם בסוף על שפת היאר". בהסבר הפשוט של הכתוב, אמו של משה, מקיימת את הצו כלשונו. הצו מצווה להשליך את הילד ליאור, אין כל ציווי להטביע אותו, ולכן היא בונה תיבה, מעין עריסת תינוק, הוא דואגת לאטום אותה בזפת, והיא מניחה אותה בשפת היאור. את פשר מעשיה של יוכבד מסביר רבינו בחיי, ומכנה אותם: "ודבר חכמה עשתה יוכבד אמו ותחבולה גדולה שהניחתו על שפת היאור".
למעשה אמו של משה מצייתת לחוק בהתאם למובנו ולשונו הפשוטה, ולא לתכלית אליו מכוון החוק. מצב זה מעורר את סוגיית דרכי פרשנותם של חוקים. כיצד יש לפרש את לשון החוק.
על פרשנות חוקים
פרשנות החוק, הוא מהענפים המרכזיים של המשפט. החוק ככל יצירה אנושית-ספרותית נתונה לפרשנות ולהבנה.
וכאן עולה שאלת תפקידו של הפרשן. האם כל תכליתו של הפרשן היא להעניק משמעות והסבר לחוק, או שמא מלאכת הפרשן אכן מתחילה בהענקת משמעות והסבר אך אינה מסתיימת בכך, ולעיתים תפקידו של הפרשן הוא לברר ולחשוף את המשמעויות הטמונות בין מילות החוק
ככלל כל יצירה אנושית מוגבלת, גם דבר חקיקה יציר בשר ודם מוגבל. בשונה מהחוק האלוקי וכתבי הקודש אשר פרשנותם ופיתוחם אינו מוגבל. היעדר מגבלות בפרשנות באה לידי ביטוי בקביעת חז"ל המפורסמת כי "70 פנים לתורה". או כפי שמביא רבי שמואל בנו של ר' מאיר, הרשב"ם, צרפת המאה ה-12, מפרשני המקרא והתלמוד, בשם חתנו, רש"י, שאת התורה יש לפרש בהתאם לרוח התקופה והמציאות, וכך הוא לשונו: צריך לעשות פרושים אחרים לפי הפשטות המתחדשים בכל יום. מנגד יצירתו של האדם נתונה לפרשנות, וטבע יסוד שהאדם עסוק כל חייו 'בפרשנות' ובמתן פשר לתופעות, אירועים, טקסטים ועוד.
לנוכח היות עולם הנורמה היהודי על 'התורה'. והתורה עצמה מושתת על שני אדנים האחד, התורה שבכתב והתורה שבעל פה. הרי שחכמים לאורך הדורות היו עסוקים בפרשנות ובמתן פשר הלכתי, הגותי, מחשבתי. כאשר החלק העיקרי בעולם הנורמה היהודי הוא 'עולם המעשה, בהתאם לעקרון "לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה".
רבי מאיר ליבוש בן יחיאל מיכל, המלבי"ם מפרשני המקרא והפוסקים האחרונים בן המאה-19, מנסה לשרטט לפרשן את ציר הפרשנות עליו הפרשן צריך ליתן דעתו עליו. וכך הוא כותב: "הדרוש הוא הפשט הפשוט המוכרח והמוטבע בעומק הלשון וביסודי השפה העבריה. וכל התורה המסורה בע"פ הלא כתובה על ספר תורת אלקים מפורש ושום שכל ויבינו במקרא את כל דברי הקבלה שנמסרה בסיני עפ"י כללי הלשון ודרכיו וגדריו עפ"י חוקים קבועים וברורים ואמתיים".
לשיטתו של המלבי"ם ולתפיסתו הפרשנות צריכה לנוע מהפנים אל החוץ, מהמעגל הפנימי של החוק אל מעגלים חיצוניים יותר. כלומר, לגישתו של המלבי"ם מסע פרשני חייב להתחיל מתוך ניסיון להבין את הרובד הפשטני מה משמעות המילים, זהו הרובד הבסיסי אותו מכנה המלבי"ם כ"פשט". משם יש לנוע אל כיוון "פשוט" עיקר זה מבקש לבחון את הפרשנות כפי שזו עולה מתוך הטקסט כמכלול, ולא כצירוף של מילים. משם יש להמשיך אל המעגל הבא שעניינו "המוכרח והמוטבע בעומק הלשון" כלומר פרשנות צריכה להתיישב עם הלשון ורק עם הלשון, ולא למשל עם דברים חיצוניים כמו כוונת המחוקק למשל. והמעגל האחרון, הפרשנות צריכה להתיישב עם פירושים מקובלים ומוכרים בשפה, מה שמכנה המלבי"ם כ"יסודי השפה העבריה".
עולם המשפט, ויותר מכל השופט היושב על כס השיפוט, עסוקים 'בפרשנות' מסביר לנו השופט ברק: "נותן הפרשן מובן לטקסט הקיים. בהשלמת חסר הוא יוצר טקסט חדש, המשלים את הישן. בפתרון סתירות בין דברי חקיקה הוא מייתר אחד משני דברי חקיקה סותרים". ש"ז חשין באחד מפסקי הדין שניתנו בשנותיה הראשונות של המדינה, מבקש ללמדנו פרק חשוב בפרשנות החוק, וכך הוא כותב:
"לפרש מובנו לבאר, להסביר, לברר, להקל הבנת העניין; ובדברי חוק – גם לקבוע את התוצאה המשפטית של מלים והשימוש בהן".
וטיבו של הפירוש שהוא נעשה על דרך ההיקש, גזירה שווה, לימוד דבר מעניינו, דרישת כתובים וכיוצא בזה ממידות ההגיון אשר מילים וצירופיהן נדרשים בהן, כדי שיהיה בידינו לרדת לסוף דעתו של המחוקק במה שאמר.
אין המפרש בין חורין להעלות מתוך לשונו של המחוקק דברים אשר לא אמרם, או היה אומרם אילו חזה מראש שיגלו בדברים אשר אמר פנים שלא כהלכה. קיצורו של דבר: אין לדרוש את דברי המחוקק כמין חומר, ולא כל שכן, שאין להוסיף על דברי החקיקה, בדרך של פירוש דברים שאינם טעונים פירוש, דברים הדרושים לשם מילוי חלל אשר נתגלה באותה תחיקה. כלומר לחוקק חוק חדש או להתקין תקנות חדשות בהסוואה של פירוש".
צא ולמד
פרשנות היא מלאכה מורכבת, היא מעניקה לפרשן כח רב, עליו להיזהר במלאכתו, עליו להשתדל ככל האפשר ממצב בו הוא מעניק פרשנות קיצונית ורחוקה מהאפשרות ההגיונית המתיישבת עם השכל הישר. פרשן העושה כן אינו שונה בהרבה מאותו פורע חוק שלוקח את החוק לצד השני ומבקש לפרשו באופן שיעקר מכל תוכן את משמעותו. ולכן הדרך בפרשנות צריכה לשלב את הדרך הממוצעת, זו שמיישבת בין המציאות לבין החוק, ומעל לכל צריכה פרשנות זו להתיישב עם השכל הישר והסברא הישרה, ואולי זה עומק כוונתו של הראי"ה קוק שלימדנו: "דע שהסברא הישרה היא לעולם יסוד גדול בדין, וזהו בין בדינים מעשיים בין בדינים עיוניים". ולכן פרשנות צריכה להיות כזו שמבטאת נאמנות לחוק.
==
אלישי בן יצחק, עורך דין ומגשר, מרצה במרכז האקדמי 'שערי מדע ומשפט', ובעלים של משרד עורכי דין.
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
