אתר הבית של המגזר הדתי
דואר אדום
זמני היום

עו"ד על הפרשה • מקץ: מתורגמנים בבית המשפט

המציאות של מתורגמנים בבית המשפט אינו דבר זר גם למקורות המשפט העברי. כך למשל מספר לנו התלמוד שבבית דינו של רבא היו דיונים מנוהלים באמצעות מתורגמן. עו"ד אלישי בן יצחק על המליץ בפרשת מקץ

עו"ד על הפרשה • מקץ: מתורגמנים בבית המשפט
  (צילום: יוסי זמיר/פלאש90)

עו"ד על הפרשה • מקץ: מתורגמנים בבית המשפט

פרשת השבוע מקץ מהווה המשך ישיר לפרשת הקודמת, ופרשה זו היא צעד נוסף לקראת הדרמה הגדולה עליה נקרא בפרשה השבוע, על האיחוד המרגש שבין יוסף לאחיו ואביו. לעת הזאת לא באנו כאן להקדים את המאוחר, אלא להאיר את התמונה הכוללת. וכך הוא תורף עניינם של אירועי הפרשה שלנו.

בעקבות הפתרון שפותר יוסף את חלומות פרעה, ובעקבות ההצעה שמציע יוסף לפרעה כדי להתמודד עם שנות הרעב הצפויות, ממנה פרעה את יוסף לתפקיד מיניסטריאלי בכיר. בכך יוסף הצעיר, בגיל שלושים לחייו, מוצא עצמו בתפקיד המשנה למלך של המעצמה האזורית הגדולה באותם ימים, "אתה תהיה על ביתי ועל פיך ישק כל עמי, רק הכסא אגדל ממך…ראה נתתי אתך על כל ארץ מצרים".

עוד באותו נושא

פרשת מקץ: הרובד הפנימי של החלום

יוסף לצד היותו המשנה למלך הוא נושא בתפקיד הרגיש של 'שר האוצר' כפי שהכתוב: "ויוסף הוא השליט על הארץ, הוא המשביר לכל עם הארץ". תפקיד אותו מבקש יוסף לנהל בעצמו ולא באמצעות מנגנון פקידותי, כפי שלומד הרש"ר הירש: "ולא ניהל את הכל מלמעלה, ממרחק של כבוד. לא סמך על פקידים ממונים, אלא עשה את הכל בעצמו, באופן בלתי אמצעי".

במקביל אנו קוראים על הרעב הכבד שמתפשט במצרים ובכל האזור "והרעב היה על כל פני הארץ…וישבור למצרים…וכל הארץ באו מצרימה". השפעות הרעב אינן פוסחות על ארץ כנען, מקום מגורי אביו של יוסף ומשפחתו. לנוכח העובדה שבמצרים ניתן להשיג אוכל שולח יעקב את בניו ומבקש מהם: "הנה שמעתי כי יש שבר במצרים, רדו שמה ושברו לנו משם ונחיה ולא נמות. וירדו אחי יוסף עשרה, לשבור בר במצרים".

צילום: ערוץ מאיר

מכאן מתחילה הדרמה הגדולה שמתחוללת במפגש שבין יוסף לאחיו. כהקדמה לדרמה, שותל הכתוב תוך כדי רצף הדברים עובדה חשובה: "ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירהו". לצד העובדה שיוסף מזהה את אחיו, אנו קוראים עוד "ויתנכר אליהם, וידבר איתם קשות". יוסף אינו ממהר לגלות את זהותו האמיתית לאחיו, ואם לא די בזה הוא "מתנכר" להם. הסיבה ופשר התנהגותו של יוסף מוסברת על ידי פרשני המקרא.

לא כאן המקום להאריך בפשר התנהגות זו, אך בהקשר שלנו נזכיר את פירושו של האור החיים, שמסביר: "ועשה כן להביא בנימין כמו שגילה לבסוף, גם לבחון בהם באמצעות המתגלגל לידע מחשבותם אליו באותו מצב, ונתגלה לו כי מתחרטים הם על אשר כבר עשוהו ולחטא יחשבוהו". לפי פירושו של האור החיים, יוסף עשה כן כדי לעמוד על הלך הרוח של האחים, ובין היתר לבדוק האם הם מתחרטים על אשר עשו לו. כדי לבדוק זאת יוסף אינו יכול לחשוף עצמו, שכן במצב זה יוסף לא יוכל לדעת האם הביטוי החיצוני של הדברים שיגידו אחיו בעת שיוסף יחשף, יבטאו את הלך החשיבה הפנימי האמיתי שלהם. ולכן יוסף מבקש לחלץ מהם התייחסות שתצא מיוזמתם.

בהתאם לכתוב, תוכניתו של יוסף אכן מצליחה, ולנוכח דבריו הקשים של יוסף לאחיו, הכתוב מספר: "ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת. ויען ראובן אתם לאמר הלוא אמרתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד ולא שמעתם וגם דמו הנה נדרש".

הסיבה בעטיה מרגישים האחים חופש לדבר בפני יוסף היא משום שיוסף לא דיבר איתם בשפתם, יוסף עשה עצמו כמי שאינו מבין את שפתם, ונזקק לשירותי מתורגמן. ולכן האחים דיברו ללא כל חשש, שכן הם האמינו שהמשנה למלך אינו מבין את דבריהם ללא מתורגמן, וכך אנו קוראים: "והם לא ידעו כי שמע יוסף כי המליץ בינתם". בפשר משמעות המילה 'המליץ' ובזהותו עסקו חז"ל ופרשני המקרא, שקבעו: "זה מנשה שהעמידו מתורגמן ביניהם". כלומר המליץ פירושו 'מתורגמן' וזהות המתורגמן הוא 'מנשה' בנו הבכור של יוסף.

על מלאכתו של המליץ עומד בהרחבה הרש"ר הירש ומסביר: "מתורגמן, מליץ יושר, שיר, לעג – אלה הם המושגים המובעים על – ידי שורש "לוץ"; המושג המשותף לכולם הוא "לוז" (=סור) המלאכותי, "אמנות ההעתקה". המתורגמן מעתיק רעיונות ומלים ומעביר אותם ללבוש מתאים, למען יובנו על – ידי השומע; מליץ היושר מתאר עובדות בלבוש מתאים, למען תידונה לכף זכות ע"י השומע; אמנות השירה מתארת רעיונות בלבוש נאה המושך את הלב. כל אלה הן העתקות מלאכותיות מהמצב הטבעי אל ביטוי ההולם את המטרה הנדונה. אולם יש גם "אמנות ההעתקה", הראויה לקללה, הרי זו אמנות המלה, המתארת דברים שלא כהווייתם, כך שהרע והגס ייראה יפה ואציל, הקדוש והנכבד יושפל ויעוות. הרי זו אמנות הדיאלקטיקה המפתה, אמנות ה"לצים".

מטרתו של המתורגמן, כפי שמתאר אותה הרש"ר הירש נועדה לגזר בין הדובר לבין השומע. המתורגמן עסוק בתיווך לשוני שבין השומע לדובר. הרש"ר הירש מכנה זאת במושג "אמנות ההעתקה". החשש שהמתורגמן ינקוט עמדה בתרגומו וישפיע ויוסיף על הדברים שנאמרו דברים שיהיה בהם כדי לסייע לדובר, מה שאנו קוראים 'מליץ יושר' למצב הפוך בו המתרגם ינהג כ'לץ' ויתרגם את הדברים ברשעות ובאופן שיהיה בהם כדי להזיק לדובר.

מתוך השיח המתנהל בין יוסף לבין האחים, באמצעות מתורגמן, אבקש לדון בשאלת מקומם של מתורגמנים בהליך השיפוטי. המציאות בין כותלי בין המשפט מזמנת לא פעם מצבים בהם עד או בעל דין אינם דוברים את השפה העברית, וכדי לצאת ידי חובת מלאכת השיפוט, יש צורך בשמיעתם, בקבלת גרסתם. וכאן עולה שאלת מקומו של המתורגמן בהליך השיפוטי.

מעמדו של המתורגמן במשפט העברי

כאשר התלמוד מונה את הראויים לשבת על כס 'הסנהדרין' הערכאה העליונה לפסיקת הלכה ומשפט בהלכה היהודית, אנו מוצאים: "אמר ר' יוחנן אין מושיבין בסנהדרין אלא בעלי קומה ובעלי חכמה ובעלי מראה ובעלי זקנה ובעלי כשפים ויודעים בשבעים לשון שלא תהא סנהדרין שומעת מפי המתורגמן". רף גבוהה מציב ר' יוחנן למבקש למנות או להתמנות לבית המשפט העליון, החובה לשלוט בשבעים לשון.

בניסיון להבין עד כמה מחייבת דרישה זו והאם באמת יש לדבוק בדרישה של שליטה ב-70 לשון, ניתן ללמוד מפסיקתו של הרמב"ם: "כשם שבית דין מנוקין בצדק כך צריכין להיות מנוקין מכל מומי הגוף, וצריך להשתדל ולבדוק ולחפש שיהיו כולן בעלי שיבה בעלי קומה, בעלי מראה, נבוני לחש, ושידעו ברוב הלשונות כדי שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן".

עיון בדברי הרמב"ם מלמד על שינוי שמכניס הרמב"ם לפסיקתו ולשיטתו החובה על הדיין לדעת 'רוב הלשונות' מלשון הרמב"ם מדייק, בעל 'הכסף משנה': "כתב רבינו יודעין ברוב הלשונות משום דדבר זר הוא להמציא מי שידע בכל שבעים לשון". הרמב"ם, כך מסביר הכסף משנה, מבין שהדרישה למצוא משהו שיודע ושולט ב-70 לשון היא דרישה כמעט ובלתי אפשרית, ולכן הוא מצמצמה וקובע שיש צורך רק ברוב. ומהו רוב הלשונות, כאן מסביר בעל 'הלחם משנה' אחד מפרשני הרמב"ם: "מדלא [=משלא] אמר שבעים משמע דיודעים במקצת שבעים סגי [=טוב]". כך גם מסביר השופט (בדימוס) אברהם טננבוים, שמבין שדרישה זו נאמרה על "דרך הגוזמה".

יחד עם זאת המציאות של מתורגמנים בבית המשפט אינו דבר זר גם למקורות המשפט העברי. כך למשל מספר לנו התלמוד שבבית דינו של רבא היו דיונים מנוהלים באמצעות מתורגמן. אלא שכאן קיימת אבחנה בין שימוש במתורגמן לצורך הבנת גרסתו של עד שבא להעיד, לבין שמיעת עמדתו של בעל דין.

עדים ומתורגמנים

בדיני עדות קובע לנו הכתוב: "על פי שני עדים או שלושה". מלשון הכתוב "על פי" קובעת המשנה כלל לפיו: "שלא תהא סנהדרין שומעת מפי מתורגמן". מסביר ר' עובדיה מברטנורא, מגדולי פרשני המשנה: "שצריכין שיהיו הדיינים מכירים בלשון העדים ולא יצטרכו להעמיד מליץ בינותם". כלומר על השופטים מוטלת החובה לשמוע את העדות באופן ישיר מפי העד ולא מפיו של מתורגמן.

בניסיון להבין את פשר ההתעקשות לשמוע את הדברים מפי העד ולא מפיו של המתורגמן, עומד ר' יום טוב ליפמן הלוי הלר, גרמניה המאה ה-16, על פירוש המשנה 'תוספות יום טוב', ומסביר: "שמא יחליף המתורגמן בלשון העדות ועוד כשישמעו הם מפי העדים יתכן להם לחקור אותם יותר". כלומר קבלת עדות על ידי מתורגמן יש בה כדי למנוע שני מצבים אפשריים. הראשון: התערבות בוטה של המתורגמן בדברי העד. והשני היעדר יכולתו של המוטב השיפוטי לברר את פשר דבריו.

על בסיס עקרון נפסקה ההלכה בשולחן ערוך: "צריך שיבינו הדיינים לשון העדות כדי שלא ישמעו מפי מתורגמן". יחד עם זאת מוסיף השולחן ערוך במקום הסתייגות על פיה "ואם מבינים מה שהם אומרים אפילו אינם יודעים להשיב, מותר להעמיד מתורגמן".

בעל דין ומתורגמן

לצד העקרון המפורש בדיני עדות, לפיו על בית הדין לשמוע את העדות 'מפי' העד בעצמו ולא באמצעות מתורגמן. נחלקו הפוסקים בשאלה האם עקרון זה יש להרחיב גם על בעלי הדין, כלומר על בית הדין לשמוע לא רק את העדים מפיהם אלא גם את בעלי הדין עצמם.

כך למשל ר' שלמה יצחקי, קובע שהעקרון לפיו האוסר שמיעתם של מתורגמנים חל רק על עדים, וכך הוא לשונו: "עדות העדים מפי המתורגמן צריכין הדיינין שיהיו מכירין בלשון העדים ולא שיעמדו מליץ בינותם".

מנגד הרמב"ם מרחיב את העקרון וקובע: "לא יהיה הדיין שומע מפי התורגמן אלא אם כן היה מכיר לשון בעלי דינין ושומע טענותיהם, ואם אינו מהיר בלשונם כדי להשיב להם יעמוד התורגמן להודיע אותם פסק הדין ומאי זה טעם חייב זה וזכה זה". וכך פוסק גם השולחן ערוך: בהלכות דיינים: "לא יהיה הדיין שומע מפי המתורגמן". בגישה זו אוחז גם ר' עקיבא איגר: וכן לענין הבעלי דינין שלא ישמעו הב"ד טענותיהם מפי המתורגמן.

גישת ביניים אנו מוצאים בתשובה המופיעה אצל ר' דוד בן זמרה, הרדב"ז. לשיטתו האיסור החל על שופט לשמוע מפי מתורגמן חל הן על עדים והן על בעלי דין. ההבדל הוא במקור האיסור. בעדות מדובר באיסור שמקורו מהתורה-דאורייתא, ואילו האיסור החל על בעל דין מקורו בדברי חכמים-'דרבנן'.

חשיבות הדרישה לשמוע עד בצורה בלתי אמצעית בית המשפט העליון תוארה בצורה קוהרנטית בקביעה: "אין לו לבית המשפט אמצעי טוב יותר לעמוד על מהימנותו של עד מאשר להתרשם מאופן מתן עדותו על דוכן העדים. יכול הוא אז להבחין ב"אותות האמת" על-פי נימת קול, רעד, סומק, מבוכה, היסוס, השפלת מבט וכיוצא באלה, או מביטחון עצמי, מבט מישיר ותשובות גלויות, ספונטאניות ובלתי מתחמקות וכיוצא באלה". הגם שדברים אלו נאמרו ביחס לעדים, דומה בעיני כי כוחם יפה גם לגבי בעל דין.

דומה כי העקרון האופף את המשפט העברי הוא החתירה הבלתי מתפשרת של המשפט ושל הדיין את האמת. העקרון המנחה הוא הצדקת הצדיק והרשעת הרשע, ולכן כל עניין שיכול לחצוץ או להפריע להוצאת הצדק ידחק הצידה.

==

אלישי בן יצחק, עורך דין ומגזר, מרצה במרכז האקדמי 'שערי מדע ומשפט' ובעלים של משרד עורכי דין.

מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו
2 תגובות - 2 דיונים מיין לפי
1
מרתקים המאמרים האלו
עו"ד | 17-12-2020 17:17
כל הכבוד על מאמר משובח מאוד
2
מחכים מאוד
חזי | 19-12-2020 20:47
טורים עשירים במיוחד במקורות - משהו שונה בנוף התקשורתי