אתר הבית של המגזר הדתי
דואר אדום
זמני היום

עו"ד על הפרשה • וישב: משפט חוזר – צדקה משפטית

השימוש בצדקה כדי להגיע לתוצאה צודקת מופיעה בפרשה שלנו כאשר המילה 'צדקה' היא המילה בה משתמש הכתוב כדי להצדיק את החלטת יהודה לבטל את פסק דין המוות שהוא גזר על תמר

עו"ד על הפרשה • וישב: משפט חוזר - צדק משפטי
  (צילום: נתי שוחט/פלאש90)

עו"ד על הפרשה • וישב: משפט חוזר – צדקה משפטית

אחת התכליות המרכזיות של מערכת שיפוטית מנוסחת בפסוק המופיע בספר דברים והקובע: "כי יהיה ריב בין אנשים ונגשו אל המשפט ושפטום והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע". הבטחת קיומו של 'משפט צדק' הוא חשוב ונשגב בכל חברה אנושית. אדם צריך לצאת מבית המשפט עם הכרעה שיפוטית שתצדיק את הצדיק ותרשיע את הרשע.

עוד באותו נושא

עו"ד על הפרשה • וישב: הפללות שוא ותפירת תיקים

על אף החתירה והשאיפה המרכזית למשפט צדק, מערכת שיפוטית פועלת ומופעלת באמצעות מנגנון אנושי. אנשים היושבים על כס השיפוט ואמונים על עשיית צדק, מתן החלטות והכרעות שיפוטיות. הבעיה שכל עשיה אנושית מעורבים פעולות צודקות לצד פעולות מוטעות. על הדברים הצודקים אין אנו מלינים. את הטעויות אנו  זוקפים לחובת מגבלותיו הטבעיות של האדם, לעיתים נכתיר את הטעויות תחת הכותרת 'טעויות אנוש', שהרי אין אדם שיעשה טוב ולא יחטא. לעיתים הטעויות מתרחשות בשוגג ולעיתים הם מבוצעות במזיד, כך או כך הטעות היא נחלת כל בשר ודם. כך הוא בכל תחום ותחום.

הבעיה מתחילה בטעויות שמקורן בהחלטות שיפוטיות שגויות. אמנם נכון הוא הדבר, שבהקשר של מערכת משפטית, קיימת חובה מוסרית וחברתית בכלל, ועל מערכת המשפט בפרט, לעשות הכל כדי לצמצם עד למינימום האפשרי מצבים של טעויות שיפוטיות. שהרי אין לך חמור וקשה ממצב בו אדם חף מפשע נושא הרשעה על מעשה שהוא כלל לא ביצע או מורשע על מעשים שנסיבותיהם לא הצדיקו הרשעה. או במישור האזרחי הוא אינו זוכה לכל סעד רק משום שהוא לא הצליח לבסס את טענותיו בראיות טובות.

מכאן אבקש לצאת ולדון בסוגיית טעויות שיפוטיות ודרכי ההתמודדות במשפט העברי דרך פרשת השבוע.

צילום: ערוץ מאיר

על המשפט החוזר הראשון במקרא

פרשת השבוע אוצרת בין ענייניה את פרשת יהודה וכלתו תמר. פרשה זו מתרחשת בשלוש מערכות, הקשורות האחת בשנייה.

המערכה הראשונה מתארת לנו את משפחתו של יהודה. הכתוב מציג את בניו של יהודה, 'ער', 'אונן' ו'שלה'. בהמשך אנו קוראים, שבנו של יהודה 'ער' נושא לאשה את תמר. עוד מתאר לנו הכתוב שבעקבות חטאיו של ער האל מעניש אותו בעונש מוות. כפי שכתוב: "ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה', וימיתהו ה'".

לנוכח העובדה ש'ער' נפטר מבלי שיהיו לו צאצאים, מבקש יהודה מאונן אחיו ליבם את תמר. כלומר להתחתן עם אשת אחיו המנוח כדי להקים לאחיו המשך. אונן מתחתן עם תמר אך לאונן היו תוכניות אחרות. הוא לא באמת היה מעוניין בילדים. ולכן האל מעניש את אונן וגם הוא נענש במיתה. במקרה זה מי שאמור לשאת את תמר לאשה זה הבן האחרון 'שלה'. אלא שלאור מותם של ער ואונן, יהודה אינו ממהר לעשות כן. יהודה מציע לתמר להמתין עד שהאח הצעיר 'שלה' יגדל. את ההסבר האמיתי מציג הכתוב "כי אמר פן ימות גם הוא כאחיו". כלומר יהודה חושש שאם שילה יתחתן עם תמר הוא ימות גם הוא כפי שמתו אחיו. עד כאן המערכה הראשונה.

המערכה השניה פותחת בעובדה "וירבו הימים", ויהודה לא מקדם את נישואיה שלה לתמר. עוד מתאר לנו הכתוב שאשתו של יהודה מתה. תמר שומעת שיהודה יורד אל הצאן כדי לגזוז את הצאן. תמר מחליפה את בגדי אלמנותה, מכסה את פניה ומגיעה אל אחת הצמתים המרכזיות 'פתח עיניים' באזור בו יהודה נמצא.

תוכניתה של תמר כפי שמתאר לנו הכתוב לקיים יחסי אישות עם יהודה, הסיבה: "כי ראתה כי גדל שלה והוא לא נתנה לו לאשה". יהודה אינו מזהה את כלתו, והוא סבור שמדובר 'בזונה' היות ופניה היו מוסתרים בצעיף, כדי ש'לא יוכל לראותה ולהכירה'. יהודה מקיים איתה יחסי אישות. באותו הרגע ליהודה אין דרך לשלם עבור יחסי האישות, ותמר שמוכנה לדחות את התשלום דורשת בטוחות, לצורך כך מפקיד יהודה בידי תמר את "חותמך ופתילך ומטך אשר בידך",  לא כאן המקום להאריך מהו אותם 3 דברים שמסר יהודה לתמר כערבון, מה שבטוח שמדובר בשלושה דברים שיהודה יכל לתת אותם ללא בעיה. יחד עם זאת מדובר בשלושה דברים שהיו חשובים לשגרת יומו ועבודתו של יהודה.

לאחר האירוע תמר חוזרת לבית אביה. ויהודה שולח את רעהו לאותה 'קדשה' כדי לשלם שכרה ולקבל את הבטוחות בחזרה. אולם אותו שליח לא מוצא את תמר, ומבירורים שהוא מבצע הרי שגם אנשי המקום אינם יודעים במי מדובר.

מערכה שלישית, מתרחשת שלושה חודשים לאחר אותו יחסי אישות שמקיים יהודה עם תמר. יהודה שומע שתמר בהריון. וכך מתאר לנו הכתוב: "ויוגש ליהודה לאמר זנתה תמר כלתך וגם הנה הרה לזנונים". בתגובה אנו קוראים: "ויאמר יהודה הוציאוה ותישרף". מסביר רבינו בחיי: "ומכאן אתה למד שהוא היה הדיין, וכה משפטם להיות כל אשה מנאפת לשרפה". במילים פשוטות החלטתו של יהודה נבעה מעצם היותו שופט, וכאשר הוא מקבל את המידע לפיו תמר כלתו בהריון, לשיטתו הסיבה להריון נובעת מקיום יחסי אישות אסורים, שכן תמר אינה יכולה לקיים יחסי אישות מלבד עם שלה בנו, ושלה בנו לא נשא אותה. משמע שמדובר בניאוף אסור שעונשו באותם הימים היה מוות.

וכאן מגיעה התפנית בעלילה. לאחר פסק דינו של יהודה 'הוציאוה ותשרף' מגיעים פקידי ההוצאה לפועל מטעם בית הדין של יהודה כדי לבצע את פסק הדין. במקביל שולחת תמר ליהודה את הבטוחות שהוא הפקיד בידה, בצירוף מסר, אם ברצונך לדעת מיהו האב אז שתדע: "לאיש אשר אלה לו אנכי הרה, ותאמר הכר נא למי החתמת והפתילים והמטה האלה". עם השבת הבטוחות מבין יהודה את טעותו הגדולה, ואנו קוראים: "ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני כי על כן לא נתתיה לשלה בני ולא יסף עוד לדעתה". את הפסוק מתרגם התרגום המיוחס ליונתן בן עוזיאל: "ויכר יהודה ויאמר זכאית היא תמר ממני הרתה…וניצלו שניהם מהמשפט". במילים פשוטות יהודה מזכה את תמר, והיא אינה נענשת.

אירוע זה מקביל למוסד המשפטי המוכר במשפט הישראלי בשם 'משפט חוזר', שכן הוא מתאר לנו מצב בו רגע לפני ביצוע פסק הדין, בעקבות ראיות חדשות הדיון נפתח מחדש, ופסק הדין מבוטל.

ההתמודדות עם החלטות שיפוטיות מוטעות

המשפט הישראלי מכיר בשני מוסדות חשובים כדי להתמודד עם טעויות שיפוטיות. הראשון הוא 'הערעור'. והשני הוא 'משפט חוזר'. את הערעור הגדיר בית המשפט העליון באופן הבא: "הערעור כמשמעותו הדווקנית, פירושו בקורת על החלטה שיפוטית שניתנה מקודם על ידי בית משפט או טריבונל אחר".

'המשפט החוזר' הוא אמצעי ייחודי שעומד לרשות מי שהורשע בפלילים, לפיו בית המשפט העליון מסורה סמכות להורות על קיומו של משפט חוזר במקרה של הליך פלילי שהסתיים בפסק דין וההחלטה היא חלוטה, שאינה ניתנת לערעור.

המשפט העברי מתקשה לקבל את מוסד הערעור. בו אדם מבקש לתקוף את ההחלטה השיפוטית. תפיסה זו באה לידי ביטוי בין היתר בעקרון התלמודי הקובע: "בית דינא בתר בית דינא לא דייקי" שבתרגום חופשי קובע "שאין בית דין בודק את קביעותיו של בית דין אחר". את הדברים סיכם הרב חיים דוד הלוי, בקביעתו: "לא היה קיים בישראל בית דין מיוחד לערעורים, לא בתקופת התלמוד וגם לא לאחריה. ולא מצאנו זכרו של בית דין כזה בשום מקום לא בראשונים ולא באחרונים". לא כאן המקום להתעכב על בחינתה של קביעה זו, ונסתפק בקביעה שיכול וניתן להסתייג מקביעה זו כן ניתן לזהות אפשרות ערעור כדוגמת 'טעות בדבר משנה', או טעות ניכרת.

לצד הדיון בשאלת מקומו של הערעור במשפט העברי. המשפט העברי מכיר במשפט חוזר. כך למשל במשפט האזרחי קובע השולחן ערוך: "מי שנתחייב בבית דין והביא עדים או ראיה לזכותו, סותר הדין וחוזר, אף על פי שכבר נגמר הדין". עוד קובע השולחן ערוך שבדיני ממונות יכול אדם שדינו הסתיים בפשרה מהטעם שבשעת המשפט הוא התקשה להוכיח את תביעתו, לחזור בו מהפשרה אם הוא מצא "ראיה או שטר" לאחר הפשרה שבכוחם לחזק ולהוכיח את תביעתו.

ולא רק בדיני ממונות אלא גם בדיני נפשות כמו שקובע הכלל התלמודי "דני נפשות חוזרים לזכות", וכאשר הרמב"ם מבקש לעמוד על ההבדל שבין דיני ממונות לדיני נפשות הוא מתייחס למשפט חוזר וקובע: "דיני ממונות מחזירין בין לזכות בין לחובה ודיני נפשות מחזירין לזכות ואין מחזירין לחובה.

אידיאת 'הצדקה' במשפט חוזר

אין מחלוקת שמערכת משפט צריכה לעשות 'משפט צדק'. אלא שלעיתים המשפט אינו מגיע לצדק, תוצאה זו יכולה לנבוע משתי טעמים מרכזיים. הראשון תוצאה לא צודקת שמקורה בכללי המשפט וסדרי הדין. והשני נובע מטעויות שמקורן בקושי ראייתי, כלומר מצבים בהם האדם, אינו יכול להוכיח את טענותיו במשפט. מה שיכול ויוביל להחלטה שיפוטית מוטעית.

כדי להתגבר על תפיסה זו יש להזכיר את גישתו של דוד המלך, המתוארת בפסוק בספר שמואל הקובע: "וימלוך דוד על כל ישראל, ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו". התלמוד שמתקשה להבין את פשר הצירוף של 'משפט וצדקה' שהרי "כל מקום שיש משפט – אין צדקה, וכל מקום שיש צדקה – אין משפט". והתלמוד משיב שדוד ידע למזג בין הצדקה לבין המשפט. השילוב שבין משפט וצדקה לומד דוד המלך מהאל, עליו מעיד הנביא ירמיה: "כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה".

בניסיון להבין את ההבחנה שבין צדק לצדקה יש לתת את הדעת לגישתו של הרמב"ם רואה בצדקה ענף שיונק כוחו מהערך האידאי של 'צדק', וכך הוא כותב: "הביטוי צדקה גזור מן צדק,… צדק הוא לספק לסל לכל מי שיש לו זכות את מה שמגיע לו, ולתת לכל נמצא מן הנמצאים בהתאם למה שהוא ראוי לו…החובות המוטלות עליך כלפי זולתך בגלל מידת אופי טובה, כגון איחוי שברו של בעל שבר, הן קרויות צדקה". הרש"ר הירש מגדיר לנו את מהותה של 'הצדקה' באופן הבא: "צדקה היא אותה מידה של צדק בחיים, אשר נותנת לכל יצור את מה שהקב"ה קבע עבורו". צא ולמד שהמונח צדקה מבקש לבטא את הנשמה היתרה המונחת ביסודם של הכללים והעקרונות על פיהם אנו חיים. צדקה היא אינה חובה, ולעיתים היא אף עומדת בסתירה לכללי הסדר, אולם לא ניתן להתעלם מהצדקה, שכן באמצעותה ניתן להגיע אל הצדק.

השימוש בצדקה כדי להגיע לתוצאה צודקת מופיעה בפרשה שלנו כאשר המילה 'צדקה' היא המילה בה משתמש הכתוב כדי להצדיק את החלטת יהודה לבטל את פסק דין המוות שהוא גזר על תמר.

==

אלישי בן-יצחק, עורך דין ומגשר, מרצה במרכז האקדמי 'שערי מדע ומשפט' ובעלים של משרד עורכי דין.

מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו
תגובה אחת מיין לפי
1
מאמר משובח
חרדי מאלעד | 12-12-2020 18:22
כל הכבוד