כואב לי עכשיו כפשוטו. האמת כואב לי כבר הרבה זמן. כואב לי בכל פעם שאני קופצת לרשת ונבלעת לתוך קורי העכביש שמסיתים אותי מהעיקר בחיי, הישר אל הטפל.
הוא מסית אותי אל עולם שלם של ויזואליה שקרית, שמוכר חיים בעטיפת מתנה של אושר מזוקק. כמה מנחם זה להיבלע לכמה דקות בתמונה לפרסום כיסוי ראש, לבהות ביופי הזה כשהוא משולב עם מטפחת רבת מעלה, חצאית ששואפת לעוד כמה סנטימטרים למעלה ולזה גם נקשר מבט מפתה ושפתיים מודגשות בזווית הנכונה.
אני לחלוטין מתבלבלת. אני תוהה האם סיימתי עכשיו לראות קטע אירוטי מתוך סרט, או שזה בעצם החיים של מישהי אחרת שיכולה להיות השכנה שלי מהיישוב הנידח על הגבעה בשומרון, והיא כרגע מרוחה לי מול הפרצוף רק כדי להרוויח עוד כמה לייקים והזדמנות לעבודה שלא בטוח שתצא לפועל.
איבדנו את זה חבריי למגזר. אני מכירה ופוגשת את הנשים האמיתיות בחוץ, את אלו שבאות לבית הספר לסטיילינג רגשי בכדי ללמוד מקצוע חדש, מקצוע שמחזיר אישה אל מהותה באמצעות הבגדים.
הנשים מהסדנאות וההרצאות, לכולן בקשה משותפת; מטרתן לעשות שלום עם הגוף. לחלקן יש מבט כל כך עצוב בעיניים. שנים הן נלחמות מול הבטן של הלידות, האגן שהתרחב והחזה שנפל, הלב שלהן מבקש נחמה.
ברוריה ברטלר (צילום: סיגל קרימולובסקי)
שלטי החוצות הנועזים שהורגלנו להעיף בהם מבט, בולעים אותנו על איילון כבר שנים, אבל כבר התרגלנו. עכשיו כשזה נכנס אלי הביתה בתחפושת מינית של מכירת מטפחת, לזה אני לא רוצה ומוכנה להתרגל.
אולי אני צריכה להזמין כמה ממעצבות המטפחות, לשיעור אחד או שתיים בדימוי גוף שאני עורכת בבית ספר. שהן ישמעו, יראו ויחוו את המאבק והכאב היומיומי שמונח שם במעגל הכיתתי של הנשים. את הבקשה העמוקה ללמוד לקבל את מי שהן פשוט כך. ללמוד לשנות את נקודת המבט על הגוף שעבר כל כך הרבה, ושמנסה כבר שנים להוציא את הבטן מהראש. איזה מסע זה, כמה מאמץ הוא דורש וכמה קל לפעמים למחוק את הכל במחי פרסומת בוטה ומיותרת שמשדרת את הבלתי אפשרי כאפשרי.
התבלבלנו חברים וחברות, התבלבלנו בדרך. הרצון העמוק לשייכות שמתקיים בכל יצור אנושי בכדור הארץ, תפס טרמפ על המגזר ועיוור לו את העיניים. הפכנו להיות פופוליסטים במסווה של חתיכת בד מנצנצת.
מעצבות המטפחות והבגדים עושות עבודה נפלאה. אך גם אותן הפרסום סינוור. מטרתן היא למכור וזו אינה כוונה רעה. אך הביצוע, אותו אנו צריכות לדרוש לשנות.
אותן המעצבות צריכות לתת ההזדמנות לאישה לשוב אל מהותה, ללמוד לאהוב את גופה. ככה איך שהוא; שמן, רזה, מחוטב או נפול. הדרך ארוכה ממילא ואפשר וחשוב, כמה חשוב, לאהוב .
ולפעמים אני פשוט קצת מתגעגעת לימים ההם בזמן הזה, עת ישבתי מול מסך אחד יחיד ומיוחד, וכוכבים היו או בשמיים או מקסימום בטלוויזיה. ומה שנשאר לי זה לחלום ולהישאר קצת תמימה ויודעת – קצת.
=======
ברוריה ברטלר היא סטייליסטית רגשית, מנהלת את בית הספר להכשרת סטייליסטיות ומלוות רגשיות
התמונה המדוברת לא הובאה בכתבה בשל בעיות צניעות
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
