עו"ד על הפרשה • וישלח: המאבק באלימות נגד נשים במקרא
פרשת וישלח חושפת אותנו לעוד צד אפל בעולמו המורכב והסבוך של בני האדם. זו הפעם הראשונה מאז בריאת העולם שהכתוב מתאר לנו במפורש אלימות נגד נשים. סיפור המסגרת נסוב סביב האלימות והאונס שחווה דינה ביתו של יעקב. וכך אנו קוראים: "וירא אותה שכם בן חמור…ויקח אותה וישכב אתה ויענה". חמש מילים שמקפלות בתוכן אירוע שבכוחו להשחית חיים שלמים של כל ילדה נערה או אשה בכלל ושל דינה, במקרה שלנו, בפרט.
על זאת יש להוסיף את העובדה ששכם לאחר האירוע מחזיק בדינה ולא מוכן לשחררה. בכך למעשה הוא הופך אותה ל'אסירה' או בת ערובה לסיפוק יצריו. ושחרורה של דינה מגיע בשלב מאוחר יותר כאשר אחיה שמעון ולוי יוצאים לחלץ אותה, וכך מתאר לנו הכתוב: "ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי אחי דינה…ויקחו את דינה מבית שכם ויצאו".
יום ה-25 בנובמבר נקבע על ידי האו"ם ליום המאבק הבינלאומי למניעת אלימות נגד נשים. ומטרתו לעורר מודעות לנושא, להגביר אכיפה, ולעודד נשים לפנות לעזרה.
המאבק באלימות נגד נשים ורגישות חברתית גבוהה הוא מן המוצדקים ביותר. חברה מתוקנת צריכה לעשות הכל כדי להביא לצמצומה ומניעתה של אלימות כנגד נשים מכל סוג ומכל צורה. בין אם אלימות כלכלית, פיזית, נפשית או בכל צורה ודרך.
מתוך סמיכותה של פרשת השבוע ועניינה של דינה ליום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים אבקש לעמוד על סוגיה זו כפי שזו עולה ממקורות המשפט העברי.
אלימות נגד נשים במקרא
לרוב אלימות נגד נשים מתרחשת במעגלים הקרובים ביותר לאשה. כגודל האבסורד נמצא שהבית, העבודה סביבת המגורים הטבעית, המקומות שאמורים לשמש כאי של יציבות בחיי כל אשה. מתגלים כמקומות שיכולים להגיע לאלימות קשה עד לקיצונית. כך למשל אנו מוצאים בסיפור של דינה המואר בפרשת השבוע. יתרה מזו, המקרה של דינה אינו אירוע בודד ויחידאי במקרא. ובין דפי התנ"ך ניתן למצוא ולהיחשף לפרשיות נוספות שנסובות סביב אלימות נגד נשים. שניים מהבולטים שבהם, מלבד המקרה של דינה מתוארים האחד מספר שופטים, והשני מספר שמואל.
הסיפור הראשון, מתייחס לאלימות כלפי נשים שעיקרו במעשה אלימות של חברה בעל פחיתות מוסרית שרואה באשה חפץ, מופיע בספר שופטים, בפרשה שזכתה לשם "סיפור פילגש בגבעה". אירוע קשה ובלתי נתפס על זילות כבודה של האשה, אלימות קשה ורצח מחריד.
סיפור המסגרת מתאר איש לוי, שמתארח עם פילגשו בביתו של איש לוי במקום שנקרא 'גבעה', מקום שמצוי בתחום השיפוט של שבט בנימין. עם התפשטות השמועה על האורחים החדשים. מתאספים בני המקום סביב ביתו של המארח. ובפיהם בקשה אחת פשוטה: "הוצא את האיש הבא אל אשר בא אל ביתם ונדענו". לנוכח דרישה זו אנו קוראים: "ויחזק האיש בפילגשו, ויצא אליהם החוץ, וידעו אותה ויתעללו בה כל הלילה עד הבוקר וישלחוה כעלות השחר". מקרא זה אינו דורש פירושים מיוחדים ופשט הכתוב מתאר אונס מחריד והתעללות קבוצתית של אנשי המקום, עינוי והתעללות שמסתיים במותה של האשה, ברצח של אותה פילגש.
האירוע השני מתייחס לאלימות בתוך המשפחה בין שני אחים. יתרה מזו הסיפור מתרחש בבית המלוכה, במשפחתו של דוד. במוקד הפרשה ילדיו של דוד, אמנון ותמר. הרקע לסיפור, כפי שהכתוב מתאר מתחיל בציון העובדה: "ולאבשלום בן דוד, אחות יפה ושמה תמר, ויאהבה אמנון בן דוד". ומה רע באהבה ששוררת בין שני אחים, עקרונית אין כל דבר רע. מלבד החשש ממדרון חלקלק בו האהבה מדרדרת והופכת ל'חולנית', כזו שמבטאת כח מיני חזק. כך הדבר אצל אמנון האהבה התמימה מתגלגלת למצב בו אמנון מטריד את אחותו ומציע, לתמר, הצעה מגונה הוא מבקש ממנה "בואי שכבי עמי אחותי". אלא שתמר אינה נכונה לשתף פעולה עם מחשבותיו ומאווייו האסורים של אחיה. והיא מתנגדת, ומסרבת בכל תוקף ומשיבה לאמנון אחיה, בצורה ברורה: "אל אחי אל תענני, כי לא יעשה כן בישראל, אל תעשה את הנבלה הזאת".
אמנון מבחינתו אינו מוכן לקבל 'לא' ולמרות התנגדותה הנחרצת של תמר, הוא בשלו: "ולא אבה לשמוע בקולה, ויחזק ממנה, ויענה וישכב אותה". את עומק הכאב והטרגדיה של תמר מתאר לנו הכתוב: "ותקח תמר אפר על ראשה, וכתונת הפסים אשר עליה קרעה, ותשם ידה על ראשה ותלך הלוך וזעקה". אין זקוקים אנו לפרשנות נוספת כדי להבין את גודל שברה וצערה של תמר שנפלה קורבן לעינוי, מין ואלימות.
ההתמודדות עם אלימות כלפי נשים במקרא
לצד אירועים אלו מעניינת התגובה לאירוע כאשר הוא נחשף ויוצא החוצה. והנה התבוננות בסיפורי המקרא שהובאו לעיל מלמדים על אפס סלחנות במקרים אלו, והתגובה היא קשה חריפה ואף קיצונית. בפרשת השבוע שלנו. שמעון ולוי יוצאים במבצע הצלה פרטי, שכולל את שחרורה של דינה, והריגת האחראי הישיר ומבצע הפשע שכם בן חמור, וכל השותפים והמסייעים לו חמור אביו, וכל אנשי המקום.
בסיפור פילגש בגבעה, עצם המעשה יוצר זעזוע עמוק, ושבר חברתי עצום. הלך הרוח הציבורי שנוצר בעקבות אותה אלימות ורצח מזעזעים, במנחים אל אותם ימים מסתכם בתיאור הכתוב: "והיה כל הרואה ואמר לא נהיתה ולא נראתה כזאת למיום עלות בני ישראל מארץ מצרים עד היום הזה". עוצמת האירוע וגודל האסון גורמת לכל בני ישראל, למעט שבט בנימין שבתחום שיפוטו אירע האסון. להתאסף ולבקש משבט בנימין, שיסגירו את החשודים באירוע כדי להענישם בעונש הראוי למקרים מעין אלו-מוות, וכך היא דרישתם של עם ישראל: "וישלחו שבטי ישראל אנשים בכל שבטי בנימין לאמר, מה הרעה האת אשר נהיתה בכם. ועתה תנו את האנשים בני בליעל אשר בגבעה ונמיתם ונבערה רעה מישראל".
בתגובה שבט בנימין מתנגד לדרישתם של בני ישראל להסגיר את האנשים הפוגעים, "ולא אבו בני בנימין לשמוע בקול אחיהם בני ישראל". בעקבות כך פורצת מלחמה קשה, שמתנהלת בשלוש מערכות. מלחמה זו גובה מחיר כבד, ובני ישראל סופגים אבדות כבדות. הכתוב מתאר שביומיים הראשונים של המלחמה מאבדים בני ישראל 40,000 לוחמים. ואילו שבט בנימין ביום השלישי כמעט ונמחק, והוא מאבד כ-25,000 לוחמים.
הסיפור השלישי של אמנון ותמר, מסתיים בפעולה פרטית עליה חתום אח של תמר, אבשלום. לנוכח עוצמת הפגיעה בתמר ממתין אבשלום לשעת כושר מתאימה, כדי לסגור חשבון ולתבוע את עונשו של אמנון על הפגיעה בתמר. וכך שנתיים לאחר המקרה מצווה אבשלום את נעריו, אנשי אמונו שהיו צמודים אליו לנוכח מעמדו כבן מלך, להרוג את אמנון, וכך כתוב: "ויצו אבשלום את נעריו לאמר…ואמרתי אליכם הכו את אמנון והמיתם אותו אל תראו…ויעשו נערי אבשלום לאמנון כאשר צוה אבשלום".
לא כאן המקום לדון בשאלה האם כל תגובה ותגובה היא נכונה, ראויה ורצויה, אך דבר אחד ניתן ללמוד שמדובר באירועים שכחברה אי אפשר לקבלם. ולכן מבחינת הנפשות הפועלות באותם סיפורים קיימת חובה ברורה לנקוט בתגובה קיצונית. במילים אחרות אירועים אלו זוכים לתגובה קשה, ולו מהטעם שמבחינת 'המענישים' לא ניתן לקבל את האפשרות של פגיעה באשה. ואף יותר מכך מהסיפור של פילגש בגבעה, ניתן ללמוד שאירועי אלימות נגד נשים אינם בעיה פרטית, אלא מדובר בתופעה חברתית שהטיפול בה רובץ על כל הציבור. ולכן גם כל עם ישראל מגיע כדי להוקיע את המעשה, וכדי להעביר מסר ברור, לפיו אין מדובר במקרה פרטי ובודד של אשה אלמונית. והאשה שנרצחה היא האחות של כולם.
מניין שאלימות כנגד נשים אסורה
בתורה ניתן למצוא מספר מקורות מהם ניתן ללמוד על העקרון האוסר על אלימות. בפשטות ניתן להצביע על שלושה מקורות בולטים, מהם ניתן לחלץ תשובות לסוגיית אלימות כנגד נשים.
המופע הראשון, עניינו בחומרת איסור של הרמת יד על חבירו. חומרתו ועניינו מצינו בביקורת שמטיח משה בספר שמות כאשר הוא רואה שני אנשים עברים רבים, והוא תוהה: "רשע למה תכה רעך". וחז"ל דורשים מפסוק זה: "מכאן אמרו חכמים כל המגביה ידו על חבירו אף על פי שלא הכהו נקרא רשע". מוסיף ר' שלמה יצחקי, רש"י: אף על פי שלא היכהו, נקרא רשע בהרמת יד".
המופע השני ממנו ניתן ללמוד על איסור אלימות. ומקור זה מוסב למקרה אלימות שמתבצע בתוך הבית הפרטי של האדם. ניתן למצוא בפרשת הקללות והברכות שבספר דברים. שם מוזהרים כולם: "ארור מכה רעהו בסתר". התיוג 'ארור' שמרחפת מעל אדם שמכה חבירו בחדרי חדרים ובמחשכים הרחק מעיני האדם, מלמדת על עצם החומרה שהמקרא מייחס לתופעה, שכן וכך ומסביר בעל המשך חוכמה למה אדם מכה את רעהו בסתר, "דבגלוי יענשהו בית דין…אבל בסתר אם יתבעוהו בבית דין יכפור בו". דומה שאיסור זה של אסור מכה רעהו בסתר מתאים יותר מכל לאלימות שמתעוררת בתוך המשפחה. וזה שהתורה נקטה לשון זכר 'רעהו' ולא לשון נקבה. נובע רק מהטעם שבלשון העברית כאשר מבקשים לעשות שימוש בלשון נייטרלית, המופנית לגברים ולנשים, הצורה תהיה בצורת הזכר. ולכן כתבה התורה 'רעהו' ואין בכך כדי למעט את האשה.
והמקרה השלישי, המיוחד ספציפי לאלימות כנגד נשים מופיע בציווי המופיע באשר יפת תואר, אותו דין שמתיר לאדם לבנות חיים נישואין עם אשה שנלקחה בשני בעת מלחמה. תכלית עניינם של אשת יפת תואר להגן על האשה, כאשר התורה מתירה לאדם ליצור עם אשה מהשבי קשר רק מתוך התחייבות שהוא ישא אותה לאשה. לא כאן המקום להאריך בתהליך כולו, אבל אחד הדברים שהתורה מצווה ומזהירה, מתייחסת למקרה למצב בו אדם מתחרט, והוא כבר אינו מעוניין באותה אשה שנלקחה בשבי, במקרה כזה מצווה התורה: "והיה אם לא חפצת בה ושלחת לנפשה…ולא תתעמר בה תחת אשר עניתה". במקרה זה מצווה התורה במפורש שאסור לאדם לענות או להתעמר באשר יפת תואר, התפיסה שהתורה מבקשת ללמדנו, שאשה היא אינה חפץ, ואם אין הוא מעוניין באשה עליו לשחררה לנפשה.
במשנתם של חז"ל מצינו מקורות רבים מהם עולה חובת הבעל לכבד את אשתו. כך למשל מלמד אותנו התלמוד: "לא יהא אדם זהיר באונאת [=צער] אשתו, שמתוך שמדעתה מצויה – אונאתה [=צערה] קרובה". עוד מזהיר התלמוד "לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו, שאין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו". וזאת מלבד החובה שהגבר מתחייב כלפי האשה לכבדה והמעוגנת בכתובה שנותן הגבר לאשה ברגע הנישואין.
ואם אדם מעוניין לדעת האם הוא נוהג באשתו בכבוד, שיציב לנגד עיניו את המבחן שקובע הרמב"ם לפיו החובה החלה על האדם צריכה להיות במידה: "שיהיה אדם מכבד את אשתו יתר מגופו ואוהבה כגופו".
==
אלישי בן יצחק, עורך דין ומגשר, מרצה במרכז האקדמי שערי מדע ומשפט, ובעלים של משרד עורכי דין.
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
