אתר הבית של המגזר הדתי
דואר אדום
זמני היום

הרב נתן שלו: להתעסק באבל ולא בהבל

ההשתוקקות לבניין המקדש מנתקת אותנו מתנחומי ההבל שאנו מתפתים להם, ומעמידה אותנו על מבט האמת, שכל תענוגות העולם אינן אלא הבל, ורק בבניין הקודש והמקדש ננוחם

הרב נתן שלו: להתעסק באבל ולא בהבל
  אבלים ברחבת הכותל המערבי (פלאש90)

בהלכות האבלות על חורבן המקדש – אנו מוצאים איסור לרחוץ בחמין, וכן איסור לבישת בגדים מכובסים. אף עצם הכיבוס בפני עצמו נאסר. הרחיצה והכיבוס, הן פעולות העוסקות בצד החיצוני שלנו, ניקיון הגוף והבגדים. בשבוע שחל בו ט' באב (ולמנהג אשכנז בכל תשעת הימים) נצטווינו 'להזניח' את העניינים האלו, ולא לעסוק בהם. נעמוד בעז"ה על המשמעות הפנימית של הדברים.

בנוהג שבעולם, מי שנפטר לו קרובו, והוא שרוי בצער האבלות – ענייני הניקיון מוזנחים אצלו, כיון שהוא חש את החוסר והכאב, ומה יוסיף לו ניקיון גופו או כיבוס בגדיו. הצער ממלא את לבו, ואינו מוצא כעת עניין לטפח את גופו והופעתו החיצונית.

כן ראוי לנו להרגיש בימים אלו, אשר אנו מעלים על זיכרוננו את חורבן בית מקדשנו, החורבן שהוא שורש כל החורבנות והאסונות כולם, החורבן של חיינו אנו. צרת החורבן היא צרת סילוק השכינה, צרת הריחוק מאבינו שבשמיים שאנו כואבים אותה יום יום. ומי שיש לו לב להבין, לא יוכל לשמוח בימים אלו כלל, ולא יוכל להסיח דעתו מצער האבלות, ולא יוכל להפנות לבו לענייני טיפוח הגוף וניקיון הבגדים.

חורבן המקדש והסתלקות השכינה באים לידי ביטוי בנקודה הכי משמעותית של חיינו – במשקל הפנימי של עבודת השם. אם נבוא למדוד בקנה מידה של פנימיות את נקודות העומק של עבודת השם שלנו, של הדורות שלנו, כגון את היכולת שלנו לכוון בתפילה בכוונה טהורה, את מידת אהבת תורה ולימוד תורה לשמה, את המושגים של אהבת השם ויראת השם במלוא קומתם והדרם, את הגעגועים לקודש, נמצא שהמדרגה הכללית לוקה בדלדול ורפיון גדולים.

[זכר לדבר, כמה פעמים הוזכר בהלכה שעתה אין אנו מכוונים בתפילה, והשתנו כמה הלכות בעקבות כך. לדוג' הרמ"א (קא, א) פסק שאף אם לא כיון בברכת אבות לא יחזור ויתפלל כיון שקרוב הדבר שלא יכוון גם בפעם השניה. (ועי' שם במשנה ברורה). ועי' שו"ע צח, ב. וכן משנה ברורה סי' פ"ט ס"ק כ"ו. הרי לפנינו נורמה עגומה שהתקבעה בהלכה – נורמה שמעידה על הריחוק מהשי"ת.] חסרות לנו קומות שלמות של עומק רוחני ועושר רוחני, של שאיפות רוחניות וגעגועים רוחניים. מדרגת הנבואה ורוח הקודש עומדת הרחק מאיתנו, כגבוה שמים על הארץ.

עולמות רוחניים מלאים ומאירים נסתרים מאיתנו וכאילו חתומים בפנינו. אנו עומדים בפני קושי גדול כחומה של ברזל לפתח קשר פנימי מלא ועשיר עם העולם  הרוחני, קושי גדול להעדיף אותו על העולם הגשמי ולהעמיד אותו במרכז החיים, בבחינת "ירוץ עבדך כמו איל ישתחווה אל מול הדרך, יערב לו ידידותיך מנופת צוף וכל טעם", "נפשי חולת אהבתך", ומאידך קל הרבה יותר להתמסר למצוות מעשיות, טכניות, שלא מטריחות את הלב. קל הרבה יותר לתרום כסף ללומדי תורה מאשר לעמול בתורה לשמה. מצב עגום זה הוא המשמעות המרה של הסתלקות השכינה. מצב עגום זה הוא החורבן בעצמו.

וכך כתב בעל קדושת לוי זצוק"ל :

ויש ב' אופנים בבחינות האבילות. אופן אחד על דרך הפשוט, כי כאשר היה בית המקדש קיים, וציון וירושלים על מכונו, וישראל היו שרוים על אדמתם, היינו בתכלית המעלה והגדולה, והשפעת כל הטובה שהיה נשפע על כל העולם היה נמשך על ידי תפלתינו בעבודת הקודש בבית המקדש, ועל ידי מעשה הקרבנות וכו', ועתה חסרנו מכל אלה ונשארנו דלים ורקים ובוזים ומושפלים וכו'.

ואופן הב' להמשכילים, שאנחנו מתאבלים על גלות השכינה, היינו כי בזמן שהיה בית המקדש קיים, וירושלים על תילה, וישראל שרוים על אדמתם, היה התגלות אלקות, והיה ביכולת לעבוד עבודת הקודש, אז היה בכוחינו להמשיך גילוי אלקות, ולהיות בתכלית הביטול לפני ה' והדר גאונו, ולעבוד אותו 'בשמחה וטוב לב מרוב כל' במצות ומעשים טובים, כי השגנו גדולת הבורא ברוך הוא ורוממות עצמותו על ידי התגלות אלקות שהיה בבית המקדש, כמו שאמרו (עי' שמו"ר לד, א; תנחומא ויקהל, ז) צמצם שכינתו וכו'. אבל עתה בחורבן בית המקדש ירד בחינת מלכותו ונתלבש בלבוש שק (עי' ילקוט שמעוני איכה רמז תתקצו), שהוא בחינת גלות השכינה שהוא כנסת ישראל. וגם צריך להתאבל על מניעת והסתלקות היראה והביטול לפני ה' כנ"ל, שהוא בחינת 'ירושלים' – יר"א של"ם. (קדושת לוי, ליקוטים לאבות ד"ה ולא הביישן למד)

הלכות האבלות נועדו להשריש בנו את התפיסה שכל עוד המקדש בחורבנו הרי אנו כיתומים ואין אב, כאבלים וכנזופים. ימי האבלות מזמינים אותנו לעסוק במשמעותו של החורבן, לעמוד על משמעותה של הסתלקות השכינה.

להתעסק באבל ולא בהבל

העיסוק בחורבנה של ירושלים הוא הוא העיסוק בשמחתה.

העיסוק באבלות החורבן הוא המצמיח בנו את השאיפות לבניית בית המקדש, השאיפות להשראת שכינה בתוכנו, השאיפות לקרבת אלוקים. כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה. העיסוק באבלות החורבן ממלא אותנו באוצר של געגועי קודש, והוא מטהר אותנו מהרדיפה אחר תענוגי הבל.

הרדיפה אחר תענוגים נובעת מהמחשבה שיש בכוחם של ענייני גשמיות לעשות אותנו מאושרים. מחשבה אווילית שאנו מתפתים להאמין בה, כאילו ניתן לפתור את המרירות והקשיים שיש בחיים בעזרת תענוג גשמי כלשהו, אם ע"י הנאה גופנית, אם ע"י רכישת מוצר חדש שהפרסומות קובעות שהוא ישנה לנו את החיים, ואם ע"י שעת בידור ריקה מתוכן.

הריקנות שבלב לעולם לא תתנחם בתנחומים של הבל. תנחומי ההבל שהתרבות הרחוקה מן הקודש מייצרת לא באמת מנחמים, כוחם יפה רק להשכיח את הריקנות ולהדחיק את תחושות הלב. בדומה לעצת פרעה בשעתו, להכביד את העבודה כדי להסיח את הדעת ממחשבות של יציאה לחירות, כן תנחומי ההבל עניינם להסיח את הדעת ואת הלב מהמצב האמתי שבו אנו נמצאים.

בעידן בו 'תרבות תנחומי ההבל' מרקיעה שחקים, זקוקים אנו ביותר לימי המצרים. תרבות זו לא רק מייצרת 'תנחומי הבל' ללא הפסקה, אלא היא גם מעריצה אותם, ומטמיעה את התחושה כי באלו ימצא האדם את אושרו. מאידך, ההשתוקקות לבניין המקדש מנתקת אותנו מתנחומי ההבל שאנו מתפתים להם, ומעמידה אותנו על מבט האמת, שכל תענוגות העולם אינן אלא הבל, ורק בבניין הקודש והמקדש ננוחם. בבניין הקודש הפנימי, בחיים שיש בהם התעלות מוסרית וערכית, בחיים שיש בהם הליכה בדרכיו של השי"ת, בחיים שיש בהם התמסרות לקדוש ברוך הוא ולתורתו, בחיים שיש בהם קרבת אלוקים.

ימים אלו לא מותירים אותנו במרירות ובעצב. ימים אלו מעוררים בנו את הכיוון הנכון של החיים, ימים אלו ממלאים אותנו בכוחות חדשים לסלול את חיינו בנתיבה העולה בית א-ל, שהרי לא לחינם חודש התשובה הוא הבא לאחר חודש אב. ימים אלו מכתירים בראש חיינו את התכלית האמיתית של החיים, אשר היא אושרנו ותקוותנו.

מחורבן לתשובה

הכל יודעים שחודש התשובה וחודש תשרי כרוכים הם כחטיבה אחת. המלכת השם בר"ה, התשובה והכפרה ביום הכיפורים, השראת השכינה והשמחה בחג הסוכות – הם מהלך אחד שתחילתו נעוץ בחודש התשובה, שבו מתעוררים אנו לתקן דרכינו ולשוב אל השם. לא ניתן להעלות על הדעת להגיע לחודש תשרי ללא ההכנה של חודש אלול. אולם מהיכן אנו באים לחודש אלול ? מה מצמיח את הרצון לתקן, לשוב, ולהתקרב להשי"ת? מה מחולל את ההתעוררות של חודש אלול?

חודש אלול צומח מתוך חודש אב. מתוך האבלות על החורבן, מתוך הגעגועים לתנחומים של אמת, לחזרת השכינה לציון, אנו מתנערים מהשטחיות שאוחזת בנו – ותחתיה צומחת לה שאיפה פנימית לחיות חיי אמת, להתקרב אל השי"ת.

איסורי הכיבוס והרחיצה בהם פתחנו, נועדו להפנות את מבטנו אל מצב החורבן בו אנו שרויים. לא לצייר את החיים כשלמים ונעימים, להפנים את משמעות החורבן וריחוק השכינה. האבלות והבכי על חורבן המקדש וירושלים, מיישרים את לבנו לדרוש קרבת אלוקים, ולא להתפתות אחר תענוגים והבלים.

לא בתנחומי הבל ננוחם, אלא בתנחומי אמת. לא בהנאות דמיוניות ורגעיות, אלא בחיי התעלות, היטהרות והתקרבות למקור הקודש.  "ואני קרבת אלוקים לי טוב …" (תהילים עג).

יה"ר שנזכה לראות בנחמת ציון וירושלים ובבניין בית המקדש במהרה בימינו, ומלאה הארץ דעה את ד'.

==

הרב נתן שלו הוא רב הישוב מבואות יריחו

תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו
3 תגובות - 3 דיונים מיין לפי
1
התיקון:התנועה הלאומית לגמילה מרבנים -אדם וספר מול האל
יש רבנים ממטי חורבן | 16-07-2013 10:37
2
מצוין חשוב לתקן עולם במעשים ולא בפטפוטי הבל הנשכחים
| 16-07-2013 15:47
בדיוק למחרת היום.
3
ל-1.אתה באמת לא זקוק לרב אלא לפסיכיאטר!
מוריה | 16-07-2013 23:37