בשבוע האחרון צוין ברחבי ישראל יום פטירתו, שלא לומר הילולה דצדיקיא, של הרב יהודא ליאון אשכנזי, הידוע גם כמניטו.
בקצרה ממש; הרב אשכנזי היה תמהיל מדויק של תרבויות וגישות תורניות שונות. כנצר לגורי האר"י ושושלת אבן-טובול, התחנך מגיל צעיר בכל התורה כולה.
תנ"ך משנה וגמרא, מדרשים וקבלה לא היו זרים לו. גם מדעי הטבע והפילוסופיה היו נהירים לו כשבילי נהרדעה בזכות האווירה הצרפתית ששררה בעיר אוראן שבאלגי'ריה, ובעיקר בזכות החיבוק החם שהעניקה הגישה הספרדית להשכלה – כזו ששוכנת בשלום ובאחווה עם האמונה ולא באה לגדוע את עץ החיים.
יכולות העיון הפנומנליות שלו לא נפלו מעולמו הרגשי המפותח. לפי עדותו, הפיוטים והמנגינות האנדלוסיות ששמע בביתו המשיכו ללוות אותו שנים רבות.
הרב אשכנזי התגייס ללגיון הזרים הצרפתי, לחם במלחמת העולם השנייה ונפצע בה, ולאחר תקופה השתקע באשדוד של אירופה, סליחה, צרפת. שם העמיק את השכלתו הכללית לצד הרחבת עולם התורה שלו – מפי הרב גורדין ומר שושני בתחילה, ובתקופות מאוחרות יותר יחד עם הרצי"ה קוק, הרב אשלג הרב עטיה ועוד.
הרב אשכנזי לא היה אברך קלאסי, הוא עסק כל התקופה בחיבור הגדול של "ללמוד וללמד, לשמור ולעשות". בראותו את השבר של יהדות אירופה בעולם שאחרי מלחה"ע השנייה ואת אחיו יהודי אלג'יר שנמלטו מהמדינה המדממת במלחמת השחרור האלג'יראית, עסק רבות בחינוך נוער וצעירים.
כך הגיע לצופים היהודיים (שם הוענק לו הכינוי מניטו, הרוח הגדולה), לכן עמד בראש בתי הספר בית הספר למנהיגות יהודית באורסיי וכך גם ייסד, יחד עם עמנואל לוינס ואנדרה נהר, את "אסכולת פריז למחשבת ישראל".
אדייק, אסכולה אקדמית זו לא התיימרה לשפוט את התורה וחכמי ישראל בכלים אקדמיים מנוכרים, אלא להציג ולהעמיק בתורת ישראל והמסורת היהודית באמצעות לשון הפילוסופיה המודרנית. עם עלייתו ארצה השקיע את כולו לא במשרה רבנית אלא כמחנך וכראש קהילה הדואג לאחיו, אותה דאגה שמנעה ממנו לעלות עד לאחר מלחמת ששת הימים.
משום מה, בשבוע האחרון שוחחו על הרב אשכנזי ופועלו, אנשים אשר קטנם עבה ממתני, בדיוק כמו במשל העיוורים והפיל. הללו ממששים את רגליו הנטועות עמוק במסורת ישראל ואומרים "ראו את ידיעותיו התורניות המרשימות, אנו חייבים עוד תלמידי חכמים כמותו" אך לא מתאפקים מלומר כי "תורתו אינה רלוונטית לדורנו כיוון שאנו זקוקים לבנאים ולא לדחפורים רוחניים כמותו". אחרים, ממששים בשקיקה את השנהבים והחיוך המתגלגל וניטלים בחוש ההומור המפותח מאוד של הרב אשכנזי, ומספרים עליו אנקדוטות עליזות משל היה אדמו"ר אוסט-יודן ולא אינטלקטואל יוצא דופן ומקובל ספרדי.
שניהם גם יחד שוכחים כי הרב אשכנזי היה הרבה יותר מכל אלו לחוד, בעיקר כיוון שהוא הכיל את הכל יחדיו, בהרמוניה אמיתית: תורת האב ותורת הרב, תורה ומדע, פילוסופיה וקבלה, אירופה ומגרב. הרב אשכנזי מסביר פעמים רבות כי החכמה הגדולה של התורה היא סוד ההפכים – איך ניתן ליצור איזון בין מידות מנוגדות. איך המבחן האולטימטיבי של אברהם איש החסד היה דווקא בניסיון העקידה שהכיל דין קשה, איך האבות, אברהם איש החסד ופחד (דין) יצחק, נעשו כאלו רק אחרי שיעקב איזן אותם ומכיל את שניהם בכך שמייצג את מידת תפארת.
צמצום דמותו של מניטו הרוח הגדולה, אם לדמותו של אדמו"ר משעשע ומבדר ואם לגרסה ספרדית של הרצי"ה, עושה ממנו רוח דלה ומצויה בשרב של יולי-אוגוסט. הרב אשכנזי דורש מאיתנו – מכולנו – לגדול בתורה ובמדע תוך השקעה מאסיבית בסביבה ובקהילה שלנו. להשתדל להכיל עולמות ידע ותוכן תוך נאמנות למסורת ישראל, למוסר האב, לתורת האם ולגישה הנבואית העומדת ביסוד האמונה היהודית. אותה אמונה שבוחרת לא לשים במרכז את האדם או את הא-ל, אלא את המפגש והשיח ביניהם. זוהי הרוח הגדולה שמניטו הביא באדרתו, אותה אדרת נבואית שלוותה את אליהו נביא הזעם ואלישע המרפא על המים.
הרב אליהו רחמים זייני והרב אורי שרקי, שניהם תלמידי הרב אשכנזי, נוהגים לסיים חלק משיעוריהם במילה אחת הרלוונטית מאוד לנושא: שנזכה.
=======
ראובן הכהן הוא אנליסט מידע ויועץ תקשורת ואסטרטגיה במשרד בלומברג תקשורת.
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
